ת"א 56461-07-15

המשיבים הגישו כנגד המבקש תביעה לפיצוי כספי בסך 1,238,709 ₪.

הנתבע, הוא המבקש דנן, הגיש בקשה לעיכוב הליכים או לסילוק התובענה על הסף. הבקשה נסמכת על הליך בוררות תלוי ועומד בין הצדדים ועל הוראות חוק הבוררות תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק") לעניין זה. כעולה מהבקשה, ביום 17.4.13, נחתם בין הצדדים הסכם בוררות, במסגרתו מונו שלושה בוררים להכריע במחלוקת שבין הצדדים. נטען כי הליך הבוררות התנהל כסדרו עד להחלפת ייצוג המשיבים, כאשר פניות של הבוררים לגבי קידום ההליכים, לא זכו למענה. ביום 27.7.15 הודיעו המשיבים באופן חד צדדי ושלא כדין, על ביטול הליך הבוררות בטענות שונות. ביום 9.8.15, ניתנה החלטת הבוררים, לפיה הליך הבוררות שריר וקיים וימשיך להתקיים. בעקבות ההחלטה, שגרו הצדדים לבוררים התייחסויות לעניין, וביום 26.8.15, התקבלה החלטה נוספת של הבוררים, בה הם חוזרים על החלטתם, לפיה הליך הבוררות שריר וקיים והוא יימשך.

המבקש טען, כי על פי הפסיקה משהחל בורר לכהן בתפקידו, מוסמך הוא להמשיך בהליך הבוררות, גם אם יבקש אחד הצדדים לבטל את הסכם הבוררות. בתי המשפט במקרים דומים הורו על עיכוב הליכים והפניית הצדדים להכריע בסכסוך במסגרת בוררות. עוד נטען, כי הגשת התביעה בנסיבות אלה, כאשר הליך בוררות תלוי ועומד בין הצדדים באותן סוגיות, מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט, ומחייבת עיכוב הליכים או סילוק התובענה על הסף, יחד עם חיוב המשיבים בהוצאות לדוגמא.

המשיבים, הם התובעים בתביעה העיקרית, התנגדו לבקשה. התובעים אשרו כי חתמו על הסכם בוררות וכי הליך הבוררות החל להתקיים בין הצדדים. יחד עם זאת, לטענתם, נתקיימה ישיבת בוררות אחת בלבד ביום 4.8.13 ומאז לא התקדם הליך הבוררות כהוא זה. נקבעה ישיבה נוספת ליום 13.11.14 להכרעה בסוגיות של גילוי מסמכים, אולם הישיבה לא התקיימה. לנוכח אי קידום הליך הבוררות, הודיע ב"כ המשיבים, ביום 27.7.15, על ביטול הסכם הבוררות. המשיבים נסמכו בתגובה, על סעיף טו' להסכם הבוררות המצוי, הקבוע בתוספת הראשונה לחוק, שם נקבע, כי פסק הבוררות יינתן בתוך שלושה חודשים מיום שהבורר החל לדון בסכסוך, תקופה הניתנת להארכה לשלושה חודשים נוספים. לטענת המשיבים, משלא ניתן פסק דין במועד, בתוך שישה חודשים מיום שהחל הליך הבוררות, הרי מאליו פקע הסכם בוררות בין הצדדים. המשיבים נסמכו על פסיקה, לפיה שיהוי ארוך בניהול הליך בוררות, יש בו כדי לסכל את מטרת ההליך והוא עשוי להביא לביטולו של הסכם הבוררות. המשיבים הוסיפו וטענו, כי אין מקום לסילוק התביעה על הסף, באשר מדובר בתביעה בעלת יסודות מוצקים המחייבת בירור, ובהעדר הליך בוררות אשר מתנהל באופן סדיר – יש לאפשר לבית המשפט להכריע בסוגיות שבמחלוקת.

המבקש בתשובתו, חזר על עיקר טענותיו באשר להליך הבוררות. המבקש הסכים כי יש צורך בזירוז הליכי הבוררות, והתחייב כי ייעשה כל הדרוש על מנת לזרז הליכים אלה. יחד עם זאת, הגשת תביעה לבית המשפט שעה שהליך בוררות תלוי ועומד באותו עניין ממש - מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט. עוד נטען, כי המשיבים הם אלה שעיכבו את ניהול הבוררות באופן יעיל, בכך שהחליפו את בא כוחם ולא טרחו לענות לפניות הבוררים. המשיבים חטאו גם בכך שלא עדכנו את בית המשפט בכתב התביעה בדבר הליך הבוררות, כאשר הבוררים דחו את בקשתם לביטול ההליך וקבעו מפורשות כי ההליך ימשיך להתקיים. באשר לטיעון המשפטי, כאילו הסכם הבוררות פקע לנוכח סעיף טו' לתוספת הראשונה לחוק, טען המבקש, כי סעיף 5 להסכם הבוררות בין הצדדים קובע, כי הבוררים יתנו את פסק הבוררות 60 יום ממועד ישיבת הבוררות האחרונה, או ממועד ביצוע הפעילות האחרונה שנקבעה על ידי הבוררים. בקביעה זו הסכימו הצדדים להוראה אחרת מההוראה הקבועה בסעיף טו' לתוספת הראשונה, כאשר סעיף 2 לחוק קובע, כי הסכם בוררות יכיל את הוראות התוספת הראשונה רק כשאין כוונה אחרת המשתמעת מן ההסכם.

לאחר עיון בכל טענות הצדדים, הציע בית המשפט לצדדים, לנסות ולהגיע להסכמה לזירוז הליך הבוררות וסיומו בתוך תקופה קצרה, אולם הצדדים הודיעו, כי הידברות בעניין זה לא נשאה פרי וביקשו לקבל החלטה בבקשה לעיכוב הליכים.

ההכרעה

אין מחלוקת כי שני הצדדים הגיעו להסכם בוררות, לפיו הפנו את הסכסוך להליך בוררות אשר החל להתנהל. אין מחלוקת כי המשיבים הגישו בקשה לביטול הליך הבוררות. אין מחלוקת שהבוררים, בהחלטה מנומקת ומפורטת מיום 19.8.15, דחו את הבקשה, וקבעו על יסוד פסיקה עניפה, כי הליך הבוררות שנפתח בהסכמת הצדדים שריר וקיים וימשיך להתנהל.

בנסיבות אלה, מדובר בהגשת תובענה לבית המשפט, שעה שהליך בוררות תלוי ועומד בין הצדדים, על יסוד הסכמה מפורשת כי ההכרעה בסכסוך תעשה במסגרת הבוררות.