גור אריה ואח' נ' ווייסמן ואח'

לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף ולחילופין חיוב המשיבים בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקשים ככל שתדחה התביעה אשר הגישו המשיבים.

המשיבים הגישו נגד המבקשים תביעה כספית על סך של 459,631 ₪ לפיצוי בגין יתרת הנזקים שנגרמו להם בגין שריפה, אשר פרצה מבית המבקשים וגרמה לכאורה לנזקים כבדים לבית המשיבים ולתכולתו, לאחר שקיבלו פיצוי חלקי בפשרה אליה הגיעו עם חברות הביטוח בהן ביטחו את ביתם ותכולתו בביטוחי מבנה ורכוש, ללא ניהול הליך משפטי.

טענת המבקשים בגינה עותרים הם לסילוק התביעה על הסף מתמקדת בהסכמי הפשרה בין המשיבים לבין חברות הביטוח אשר כוללים הצהרות של המשיבים שלא לתבוע או לא לקבל תשלומים בגין האירוע נשוא הסכמי הפשרה.

לטענת המשיבים אין באמור בהסכמי הפשרה כדי למנוע מהם לתבוע מהמבקשים פיצוי כדי מלוא הנזקים שנגרמו להם, מעבר לסכומים אשר שולמו על יד חברות הביטוח ואשר הופחתו מסכום התביעה. עוד טענו המשיבים כי חתמו על נוסחי הפשרות כפי שהם, הואיל והיו זקוקים לכסף בדחיפות באותה עת.

אשר להסכמי הפשרה מול חברות הביטוח יש להניח, כי חברות הביטוח פועלות בהתאם לדין ולפיכך בהתאם לקבוע בסעיף 62(ב) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981:

62.(א)היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם.

(ב)המבטח אינו רשאי להשתמש בזכות שעברה אליו לפי סעיף זה באופן שיפגע בזכותו של המבוטח לגבות מן האדם השלישי פיצוי או שיפוי מעל לתגמולים שקיבל מהמבטח.

יש להניח כי כוונת הצדדים להסכמי הפשרה, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, הייתה בהתאמה להוראות החוק ולפיכך בגבולות שיעור הסכומים אשר שולמו ובאופן אשר לא יהיה בו כדי לפגוע בזכות המשיבים לגבות פיצוי מעל לסכום אשר שולם על ידי המבטחות מן המבקשים.

הטענות הנוגעות להעדרו של נזק בר פיצוי, אינן ניתנות להכרעה במסגרת החלטה זו, הואיל ונדרש בירור עובדתי מקיף, אשר אינו מתאים לשלב זה של ההליך ולפיכך יבוצע כחלק מניהול התובענה ושמורה לצדדים הזכות להעלות טענותיהם בעניין זה בסיכומים.

לאור האמור לעיל, הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.

אשר לבקשה לחיוב המשיבים בערובה לתשלום הוצאות המבקשים היה ותידחה התביעה:

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, מעגנת את האפשרות לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע:

"519. ערובה לתשלום הוצאות

(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

 (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה ..."

בפסיקה נקבע, כי תכליתה של תקנה 519(א), המאפשרת להורות לתובע להפקיד ערובה היא "מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים" (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר,(3.10.2004), (להלן: עניין ליסטר) ואף הובעה עמדה שיש לעשות שימוש בסמכות זו רק כאשר ניתן להעריך את סיכויי התביעה כ"קלושים ביותר" (רע"א 6301/94 יערי נ' משטרת ישראל ,(20.3.1995)).

לצד זאת נקבע בפסיקה, כי יש לאזן תכלית זו אל מול הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב) ככל שלא יעלה בידו להעמיד ערובה (ראו: רע"א 2310/10 אבו קבע נ' מדינת ישראל, (27.6.2010), (להלן: עניין אבו קבע)). בגדרי האיזון האמור הכירה הפסיקה בכך שהוראה על הפקדת ערובה לא תינתן כדבר שבשגרה וחובת הפקדה כאמור תיקבע "לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד" (רע"א 4366/07 רפאלוב נ' חכמוב (19.7.2007)), זאת מתוך "התחשבות בזכות הגישה לבית המשפט והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע" (רע"א 4265/09 אללוף נ' הורביץ (20.10.2009)).

בתקנה 519 לתקנות לא נקבעו קריטריונים או שיקולים שיש להביא בחשבון בעת עריכת האיזון הנדרש לצורך החלטה בבקשה להפקדת ערובה, אך בפסיקה גובשו כללים מדריכים ותוארו סוגי מקרים בהם יעשה בית המשפט שימוש בסמכות שהוענקה לו בתקנה או ימנע מכך.