ת"א 56291-01-13 עוביידי ואח' נ' נופל ואח'

תביעה לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "החוק").

1.ביום 15.04.66 הושכר נכס, הידוע כחלק מחלקה 9 בגוש 30513 (גוש 13, אלבלחאת), המצוי באיזור התעשייה בוואדי ג'וז בירושלים (להלן: "המושכר").

הנכס הושכר ע"י אביהם של התובעים, לאביו של הנתבע 1 ולמר מוחמד עבד אלרזק חמיס תמורת דמי שכירות של 300 דינר ירדני למשך שנה.

בהסכם הוגדר הנכס כ"קרקע חלקה" בשטח 777 מ"ר.

אופן השימוש במושכר הוגדר: "להשתכן ולשכן".

בהסכם נקבע שהשוכר רשאי לבנות מכספו הפרטי ואולם אין לו זכות לדרוש מהמשכיר החזר עלויות ככל שתהיינה. כמו כן נקבע שכל שהשוכר יפנה "את הקרקע יישארו המתקנים שהוקמו על כנם".

2.הנתבעים צירפו הסכם נוסף משנת 1966 אשר התייחס לבנייה ולמימון העלויות.

אמנם, התובעים טענו ביחס להסכם האמור, אך מאחר שאין בהסכם כדי לשנות מזכויות הצדדים, מן הראוי לפרט האמור באותו הסכם.

בהסכם האמור הושכרה "חלקת אדמה", תמורת דמי שכירות שנתיים בסך 300 דינר. הוסכם שהשוכר יקים מבנים בחלקה וישתמש בה כמסגרייה על מנת לעבוד במלאכת ידו-מסגרות "וכי עלויות הבנייה ותיקון החלקה ייעשו בצורה שתתאים" לצרכי השוכר ועל חשבונו. בהסכם נקבע שלמשכיר אין זכות "להתערב בנושא הבנייה" וכי אם תחליט "מועצת ירושלים לשנות ייעוד האזור שבו נמצאת חלקת הקרקע המושכרת לאזור מסחרי, כי אז" המשכיר מרשה לשוכר "להקים ולבנות מחסנים ומבנים לאורך הדרך כפי שיתירו חוקי התכנון, ולנצל את המחסנים והמבנים בתמורה ל.. הוצאות הבנייה שישלם לתקופת...".

בהסכם נקבע שלאחר השלמת המבנים והמחסנים יעמדו דמי השכירות השנתיים "לחלקת הקרקע ומה שבנוי עליה חמש מאות דינר עד לתאריך תום תקופת השכירות".

3.כשנה לאחר חתימת ההסכם, פרצה מלחמת ששת הימים וכיום המקרקעין הם בשטח ישראל ולא בשטח הירדני, כבעבר.

זכויותיו הנטענות של הנתבע 1 הן מכוח הסכם השכירות המקורי ומאחר שירש את זכות הדיירות המוגנת של אביו לטענתו. הנתבע 1 מחזיק בנכס מסגריה. חלק אחר של הנכס הושכר לטענת הנתבע 1 בשכירות משנה ב-1966 ובה פועלים מסגריה ומוסכים.

הנתבע 2 טען שאביו שכר בשנת 1966 בשכירות משנה חלק מהנכס מהשוכרים וכי בפועל הנתבע 2 הוא שמחזיק בנכס כמוסך.