ת"א 5625-09-13 צפר ישראל(המנוח) ואח' נ' צבי ואח'

בפני תביעה כספית של יורשי המנוח ישראל צפר ז"ל (להלן: המנוח) שעניינה החזר הלוואות שנתן המנוח במועדים שונים לחברו הוותיק - הנתבע.

אין מחלוקת, כי המנוח והנתבע היו חברים קרובים במשך שנים ארוכות וסייעו זה לזה בתחומים רבים. כך לדוגמא, המנוח התגורר מעל שנתיים בדירתו של הנתבע, ללא תשלום, ואילו הנתבע קיבל מהמנוח שירותי פיקוח על בניית ביתו, ללא תשלום ומבלי שנחתם הסכם בין הצדדים.

אין גם מחלוקת, כי המנוח נתן לנתבע הלוואות שונות, אלא שלטענת הנתבע, הוא החזיר את ההלוואות ולא נותר חייב כספים כלשהם למנוח, אלא להפך – שילם ביתר, בעוד שלטענת יורשי המנוח, הנתבע נותר חייב למנוח סכום של 171,000 ש"ח.

כן טענו התובעים, כי הנתבע נותר חייב למנוח סך של 40,000 ש"ח + מע"מ בגין שירותי פיקוח על הבניה שנתן לו, לפי תעריף מופחת, בעוד שהנתבע טוען כי אין מדובר בפיקוח בניה ממש, שכן המנוח לא היה מהנדס קונסטרוקציה, אלא בעזרה בין חברים, שבגינה הציע הנתבע לשלם למנוח 10,000 ש"ח אך המנוח סרב לקבלם ואמר כי מדובר בעזרה חברית.

הנתבע הודה שנותר חייב למנוח 14,000$ אך טען כי מסכום זה יש לנכות סך של 30,000 ש"ח ששולמו ביתר בגין ההלוואה השקלית, ועל כן ניתן בהסכמה פסק דין חלקי בסך 26,000 ש"ח.

מטעם יורשי המנוח הוגשו תצהיריהם של מספר חברים ומכרים של הצדדים, אשר סיפרו, כל אחד כמידת מעורבותו וידיעתו, על אמירות שונות ששמעו מפי הצדדים בדבר קיומו של החוב, שיעורו והתחייבות הנתבע בעל פה להוסיף ולפרוע סכומים כאלה ואחרים בעתיד. כן הוגשה חוות דעת לעניין שוויו עלותו של פיקוח הנדסי. מטעם הנתבע הוגש תצהירו, המפרט את גרסתו לעניין ההלוואות ופרעונן, ותצהיר של מכר המתייחס לנסיבות מגורי המנוח אצל הנתבע.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, אני סבורה כי הראיה המרכזית והמכרעת לסכומיהן של ההלוואות ולסכום החוב שנותר לאחר הפרעון החלקי הוא המסמך שנערך בכתב ידו של הנתבע ביום 10.7.13 (להלן: המסמך), ובו הוא מפרט באופן מסודר את סכומי ההלוואות (שקלית בסך 92,700 ש"ח ודולרית בסך 37,000$) שהוא מאשר שקיבל מהמנוח, את הסכומים ששילם לפרעונן (70,000 ש"ח ו-13,000$) ואת היתרות שנותרו (22,700 ש"ח ו-24,000$), וכן את המועדים בו יוחזרו היתרות על ידו למנוח (בשלבים עד 30.1.15, וממועד זה ואילך – בריבית חודשית של 3%). הנתבע אף רשם בתחתית המסמך "על החתומים" ואת שמו ושם המנוח. המסמך הועבר על ידי הנתבע אישית לידידם המשותף של הצדדים, יצחק שלום (להלן: יצחק), אשר העבירו למנוח (המסמך המקורי נשמר בידי המנוח והוצג ע"י יורשיו).

יצויין, כי יצחק העיד, ועדותו אינה שנויה במחלוקת, כי עקב הסכסוך הכספי שפרץ בין החברים הוותיקים לגבי פרעון ההלוואות, התבקש יצחק והסכים לתווך ולפשר ביניהם, ובמסגרת זו ערך הנתבע ומסר לו את המסמך, כדי שיעבירו לתובע.

הנתבע לא התכחש לכך שערך את המסמך בכתב ידו, ולכך שהעביר אותו ליצחק בכוונה שימסור אותו לידי המנוח. אלא, שהעלה בחקירתו הנגדית גרסה כבושה, ולפיה המסמך נערך עקב לחץ שהפעיל עליו המנוח באמצעות שידוליו של יצחק, וכן בעקבות איום מרומז שהשמיע המנוח, שהתגורר אז בביתו של הנתבע (!), כי אילו מישהו אחר היה חייב לו את הסכומים האלה ולא משלם, הוא היה מפרק לו את הידיים והרגליים. הנתבע נשאל אם בעקבות האיום דנן ביקש מהמנוח להתפנות מדירתו, והשיב בשלילה, וזאת לדבריו עקב חינוכו ודרכו מאז ומעולם.