ת"א 5610-06-14

לפניי בקשת התובע להורות כי התיק יידון בבית המשפט המחוזי בירושלים.

יחד עם הגשת התביעה בתיק זה, בסכום של כ-5 מיליון ₪, הגיש התובע בקשה לפטור מאגרה.

ביום 6.11.14 ניתנה החלטתי לפיה ניתן לתובע פטור חלקי מתשלום אגרה עד לסכום תביעה של 1.5 מיליון ₪.

התובע לא שילם את יתרת האגרה וביום 24.3.15 נמחקה התביעה.

ביום 4.5.15 הגיש התובע בקשה לביטול המחיקה, ובהחלטה מיום 5.5.15 קבעתי כי פסק הדין יבוטל לאחר שהתובע ישלם את האגרה או יבקש לתקן את סכום התביעה.

ביום 26.5.15 ביקש התובע לתקן את סכום התביעה בהתאם לסכום האגרה לגביו ניתן הפטור ולהעמידו על סך של 1.5 מיליון ₪.

ביום 31.5.15 ניתנה על ידי החלטה בה קבעתי כי לאור הודעת התובע יבוטל פסק הדין והתרתי לתובע לתקן את כתב התביעה כמבוקש. נוכח סכום התביעה המתוקן, קבעתי כי התיק יועבר לבית משפט השלום בירושלים.

בבקשתו טוען התובע כי לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בתביעה הואיל ובעת הגשתה הייתה היא בסמכותו של בית המשפט המחוזי. התובע מפנה להלכת רובין (רע"א 60/03 רובין נ' אפלבוים, פ"ד נז(3) 475 (2003)) בה נקבע כי כתב תביעה שבעת הגשתו היה בסמכות בית המשפט המחוזי לא יועבר לבית משפט השלום לאחר תיקונו אף אם הסכום הנתבע בכתב התביעה הוקטן ונמצא בתחום סמכותו של בית משפט השלום.

הכלל הוא כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נקבעת לפי הסעד המבוקש ביום הגשתה (עניין רובין הנ"ל).

ברע"א 2992/98 ספקטור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(3) 15 (1998), נקבע כי אם לאחר תיקון כתב תביעה הסעד הכספי הנדרש חדל להיות בגדר הסמכות העניינית של בית משפט השלום, שהיה מוסמך לדון בתביעה ביום הגשתה, יעביר בית המשפט את הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי. בעניין רובין נקבע כי אין להחיל כלל זה במקרה הפוך, בו החל הדיון בבית המשפט המחוזי ולאחר תיקון כתב התביעה הסעד הכספי הינו בסמכות בית משפט השלום.