ת"א 56019-02-15

לפניי בקשה לחיוב המשיבה בערובה להוצאות המבקשת, אם תידחה התביעה.

בין הצדדים נכרת הסכם לפיו המשיבה תבצע עבודות צביעה בחניון בקניון מחלה-עזריאלי בירושלים.

המשיבה הגישה תביעה ע"ס 843,835 ₪, בגין יתרת החוב בין הסכום שהוסכם: 771,700 ₪ לסכום ששולם: 275,201 ₪, שלא שולמה, תוספת לשכר עובדים בגין איחורים באשמת המבקשת, אובדן עבודה אחרת ועוגמת נפש.

המבקשת עתרה לחיוב המשיבה בערובה עקב מצבה הכלכלי, היותה חברה חסרת נסיון יחסית, שהוקמה בשנת 2012, שהינה חברה מפרת חוק ושבעל מניותיה הוכרז כחייב מוגבל באמצעים (נספחים 5 ו-6 לבקשה).

המבקשת טענה כי התביעה חסרת בסיס, וכי המשיבה היא שחייבת לה כספים בשל אי השלמת העבודה וגרימת איחורים, שהביאו לחיוב המבקשת ע"י המזמינה, ומזכים אותה בפיצויים לפי החוזה.

המשיבה בתגובתה טענה כי סיכויי התביעה ודאיים, ותמכה זאת בחשבון סופי, ששלח המצהיר מטעם המבקשת ע"ס 26,000 ₪ ובמכתב המלצה מאת המזמינה, קניון עזריאלי.

המשיבה לא התייחסה ליכולתה הכלכלית בכל צורה שהיא.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות, אני מוצאת כי הוכח הצורך לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להוצאות המשפט.

להבדיל ממצב בו התובע הינו יחיד, בתביעת חברה הכלל בסעיף 353א' לחוק החברות, תשנ"ט-1999 הינו חיוב בערובה, והחריגים הינם הוכחת התובעת את יכולתה לשלם את ההוצאות, או שיקול דעת בית המשפט שלא לחייב בערובה, המתבטא בסיכויי התביעה, תום הלב בהגשת הבקשה, קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת למצבה הכלכלי של התובעת, שיהוי ועוד (רע"א 10905/07 נאות אואזיס נ' זיסר, 13.7.2008, מופיע בנבו, רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת נ' בנק הפועלים, 11.2.2009, מופיע בנבו). הנטל להוכחת שני החריגים רובץ על כתפי התובעת.