ת"א 55801-02-16 ח'טיב נ' עיתון אלמסדר ואח'

בפניי בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לפרסם כתב בעיתון "אלמסדר" במהדורת העיתון שתופץ ביום 26.2.2016, מכוח סעיף 9(א)(1) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965.

לאחר שעיינתי בבקשה על צירופיה, לא מצאתי כי יש מקום לתת צו זמני, במעמד צד אחד.

תחילה יש לציין עולה בפניי שאלת סמכות עניינית הדורשת הכרעה;

כידוע, המבחן הנקוט בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית הינו מבחן הסעד ולפיו נקבעת הסמכות על פי הסעד שעותר לו התובע בכתב התביעה (ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה, פס"ד מיום 4.5.2003, פורסם במאגרים המשפטיים).

המבקש עותר לסעד זמני של מתן צו מניעת פרסום. צו מניעת פרסום הינו סעד שאיננו ניתן להערכה כספית ועל כן, הסמכות לדון בו מסורה לבית המשפט המחוזי, מכח סמכותו השיורית הקבועה בסעיף 40(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן "חוק בתי המשפט").

צו מניעה, קבוע כזמני, אשר שוויו עולה על הסכום שבסמכותו העניינית של בית משפט השלום, או שאינו ניתן לביטוי כספי או להערכה, מצוי בגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי (ראה: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 15).

יתרה מכך, סעד זמני, מטבעו, נועד לשמר מערכת נסיבות הקיימת בעת הגשת התובענה עד למתן פסק הדין, כדי שבהינתן פסק הדין לזכות התובע, הוא לא יתייצב מול שוקת שבורה. אין מקום ליתן סעד זמני אלא ובעיקר ככלי עזר לקיום ההליך העיקרי ולהצלחת מימושו של הסעד העיקרי הקבוע ואין מקום ליתן סעד זמני אלא בצמוד לתובענה שהוא בא לשרת (ראה: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 503, 514).

גם לגופו של עניין לא מצאתי מקום לתת צו זמני במעמד צד אחד; הכתבה המבוקשת, מניעת פרסומה, לא מונחת בפניי ועל כן איני יכול לבחון האם מדובר בלשון הרע או או לא.