ת"א 55784-03-14 מימון ואח' נ' תורגמן(אסיר) ואח'

בפניי תביעה נגררת להרשעה בפלילים שעניינה התפרצות וגניבה שבוצעו בבית התובעים ביום 23.08.11 על ידי הנתבעים. במסגרת ההתפרצות, וכפי שנקבע בהכרעת הדין, נגנבו מבית התובעים כספת ובה 20,000 ₪ במזומן ותכשיטים בשווי 50,000 ₪.

הנתבעים הורשעו במעשה לאחר ניהול הוכחות ונקבע כי הנתבע 1 ביצע את המעשה בפועל ואילו הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") יזם אותו, מסר מידע לגבי מיקום מפתח הבית עקב היכרותו עם התובעים וכן אסף את הנתבע 1 לאחר המעשה.

בגזר הדין חויב הנתבע 1 לשלם לתובעים פיצוי בסך 10,000 ₪ ואילו הנתבע חויב בתשלום בגובה 20,000 ₪.

התובעים טוענים כי שווי התכשיטים שנגנבו הינו 66,000 ₪ וכי בנוסף לשווים יש לפצותם בגין ערכם הרגשי בשל היותם ירושה העוברת מדור לדור. עוד טענו כי על הנתבעים לפצותם בגין נזק שנגרם לריהוט ולדירה במהלך ההתפרצות וכן בגין עגמת נפש, פגיעה בפרטיות ונזק נפשי וזאת בהתחשב בהיותם קשישים הסובלים מבעיות בריאותיות וממוגבלויות.

ביום 9.6.14 ניתן על ידי פסק דין המחייב את הנתבעים בתשלום סכום התביעה בסך 130,000 ש"ח בצירוף הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, וכן אגרת בית משפט והוצאות ושכר טרחת עורך דין, וזאת נוכח העובדה כי לא הגישו כתב הגנה במועד.

לבקשת הנתבע ולאחר שהוגשו טענות הצדדים בעניין בוטל פסק הדין כנגדו בשל פגם שנפל בו ומחובת הצדק.

בכתב ההגנה טען הנתבע 2 כי לא הובאה כל ראיה המעידה על סוגם, טיבם ושווים של התכשיטים וכן לא הובאה כל ראיה המעידה על קיומם של הנזקים הנטענים בכתב התביעה. עוד טען כי בית המשפט מנוע מלדון בראש הנזק הנפשי משלא שולמה האגרה המתאימה וכן הפנה לכך שהפסיקה צמצמה את האפשרות לתת פיצוי עונשי שמטרתו הרתעתית במסגרת הליך אזרחי.

הצדדים הסמיכו את המשפט להכריע על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי משפט (נוסח משולב).

לאחר שעיינתי במסמכים ובטיעונים שהוצגו בפניי ובכלל זה בהכרעת הדין ובגזר הדין נשוא ת"פ 57490-09-11 ובסכום הפיצוי שכבר הוטל על הנתבע, אני מוצאת לנכון לחייב את הנתבע, לשלם לתובעים סך של 30,000 ₪. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ וכן המחצית הראשונה של האגרה אשר שולמה.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ולאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום המלא בפועל.

לאור סיום התיק על דרך הפשרה ניתן פטור מתשלום המחצית השניה של האגרה.