א.ע. נ' קרנית-קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים

1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 שהגיש התובע בגין פגיעה על-ידי מכונית אלמונית. הוא טען שחצה את רחוב לזרוב בראשל"צ ביום 6.7.2012, לאחר שיצא "ממקום שעושים בו מסאז'" שבו היה עם שני חברים ואז פגע בו רכב לבן ומתוצרת מאזדה. במשטרה ובמשפט אמר שהפגיעה היתה ברגל ימין הוא נהדף וראשו פגע בשמשת הרכב ואפו נשבר. אז, נפל לאחור על הראש והגב. התובע היה עד התביעה היחיד. לדבריו, חבריו לא ראו את התאונה, הגיעו למקום אחרי שנפצע ופינו אותו לבית החולים. הוא מסר את שמותיהם. אחד מהם הוא קרוב משפחתו, שניהם מוכרים לו היטב והוא נמצא עמם בקשר. הם עצמם לא זומנו להעיד.

2. למחלקה לרפואה דחופה של המרכז הרפואי "אסף הרופא" הגיע התובע בשעה שלוש בבוקר 6.7.12. לפי המדבקה הוגדרה סיבת הגעתו "נפילה, חבלה, חתך". נרשם שהוא הובא לבית החולים על-ידי "משפחה" במצב של "הכרה מלאה". האנמנזה הראשונית שנרשמה "חבלה בפנים, מדיף אלכוהול". בהמשך נרשמה סיבת הפניה: "חבלה מנפילה על הפנים" ובהמשך צויין "בגילופין". בעמוד השני צויין מצב ההכרה "בגילופין לחלוטין" וגם "משתף פעולה בקושי" (בארבע בבוקר נרשמה רמת אלכוהול "160"). בשעה 3:40 נבדק התובע על-ידי אורתופד שרשם "בהיותו שיכור נפל על הפנים". בתשע וחצי נבדק ע"י רופא אף-אוזן-גרון שרשם לראשונה שהתובע נפצע בתאונת דרכים כהולך רגל. הקושי שמעוררת הרשומה הרפואית ברור: שש וחצי שעות חלפו עד שתועדה בה לראשונה טענת התובע שנפצע בתאונת דרכים, אך שלפחות בשלוש הזדמנויות קודמות יכולה וצריכה היתה להרשם טענה זו. התובע אישר, שמרגע שנפגע היה מודע לכך שהוא נפגע ממכונית. מכאן, שלא מדובר במקרה של "התבהרות מאוחרת" של הזכרון.

3. סגנית מנהלת משרד הקבלה של חדר המיון העידה על שיטת העבודה הנוהגת במקום. מעדותה עולה שבבית החולים נוהל קפדני שלפיו נרשמים מפי המאושפז עצמו פרטי המידע הנרשמים בפתקית המוצמדת לגיליון הרפואי. ממנו שומעת פקידת הקבלה את פרטי הזיהוי שלו ואת הסיבה לפנייתו ואותם היא רושמת במחשב. העדה הסבירה שהפתקית נערכת באמצעות המחשב שמציע לפקידה חלופות שונות ל"סיבה", לפניה: "תאונת דרכים", "תאונת עבודה" "לידה" וכו'. אחת החלופות היא "נפילה, חבלה, חתך". אם מספר המטופל שנפצע בתאונת דרכים ירשם הדבר כך. יש לבית- החולים אינטרס כספי בענין. המסמך נ/ 1 הוא צילום מסך של רישומי המחשב של בית- החולים שם נרשמה במלל חופשי תלונת המטופל "מכה באף". לא רשום אם אותה מכה היא תוצאה של מעשה אלימות, נפילה וכו'. העובדה שפתקית כזאת הופקה, מעידה על כך שגם במקרהו של התובע קויים הנוהל ומישהו ממשרד הקבלה רשם מפיו פרטים שונים (העדה הסבירה שאם נרשמים הפרטים מפי אדם אחר הדבר ירשם – ומכל מקום התובע לא נפצע פציעה קשה והיה בהכרה מלאה). פרטי הזיהוי של התובע נכונים וגם העובדה שהובא לבית החולים ע"י בן משפחה. לא מצאתי כל סיבה הגיונית שבגללה עלול היה משרד הקבלה לרשום אדם המדווח שנפצע בתאונת דרכים כמי שנפצע בדרך אחרת. המסקנה היא שלמשרד הקבלה לא מסר התובע שהוא נפצע בתאונת דרכים.

4. לתובע היו עוד שתי הזדמנות לספר שהוא נפצע בתאונות דרכים, כששוחח עם הרופא בחדר המיון ועם אורתופד. מהרשומה הרפואית עולה שהוא לא ניצל הזדמנויות אלה. להפך, שניהם רשמו שהוא נפצע מנפילה שנקשרה בדבריהם לשכרות. התובע לא הציע הסבר מדוע לא רשם הרופא בחדר המיון שהוא נפצע בתאונת דרכים. לעומת זאת טען בתצהירו שאמר במפורש לאורתופד שבדק אותו שנפגע בתאונה, אך הרופא בחר לכתוב שמדובר בנפילה. "אני זוכר שהתווכחתי איתו, והתעקשתי שיכתוב שמדובר בתאונה, אבל הוא סירב והחליט, שבגלל שהייתי שתוי מדובר בנפילה". ב"כ הנתבעת מסר את שמו של הרופא המדובר, סיפר שהוא נמצא במילואים ולכן לא בא להעיד – אך הוא מכחיש לחלוטין את גרסת התובע. כמובן, שעורך-הדין אינו יכול להעיד מכלי שני על גרסת הרופא. לעומת זאת, צודק הוא, שבדבריו העניק לתובע הזדמנות שלא נוצלה, לזמן את הרופא לעדות כדי שיגיב על טענות התובע.

5. הרשומה הרפואית מתעדת גרסה ספונטנית שמסר התובע. אין לו כל הסבר לכך שגם משרד הקבלה וגם הרופא בחדר המיון טעו בתיאור נסיבות פציעתו. איני מאמין להסבר שנתן בתצהירו לרישום האורתופד: מדובר ברישום חפוז של מילים אחדות בכתב יד בעברית (שפה שהתובע מתקשה בה). התובע לא יכול היה לנחש מראש מה יכתוב הרופא, וגם לא יכול היה לקרוא את הדברים בעת שנרשמו – לכל היותר יכול היה לראות את הרישום לאחר מעשה. כיצד ולשם מה "התווכח" עם הרופא בענין כזה? גם אין זה סביר שרופא שמטופל מתווכח עמו בענין כזה, לא יתעד לפחות את עצם חילופי הדברים. למתן הסבר בלתי אמין יש כמובן משמעות בפני עצמה.

6. הרשומה הרפואית מנציחה דברים שאומרים אנשים באופן ספונטני בעת שהם באים לקבל טיפול רפואי. אלה הן נסיבות שבהן הם עדיין לא ערים לשיקולים משפטיים והרצון לקבל טיפול המותאם למצבם האמיתי, מהווה תמריץ חיובי לאמירת אמת. הרשומה עצמה ראויה לאמון ולרוב נותנים לה משקל ניכר. הרשומה במקרה זה מספרת סיפור שונה מאד מהסיפור שבפי התובע כיום. לכל הפחות יוצרת היא אתגר שעל התובע להתמודד עמו – אך הוא לא עשה כן בהצלחה. היא גם משקפת את התרשמות בלתי אמצעית של הסגל שטיפל בו. איש מהם לא התרשם שהוא היה מעורב בתאונת דרכים ולכולם היה ברור שהוא שיכור ופגיעתו קשורה בשכרותו.

7. לדברי התובע פגעה בו מכונית ברגל ימין. בשל פגיעה זו הוא נהדף אל שמשת המכונית שבר את אפו ואז נהדף לאחור ונפגע בגבו ובראשו מהכביש. בבית החולים לא תועדה כל תלונה של התובע על פגיעה ברגלו, אך תועדו תלונותיו על כאבים בגב התחתון. התובע הסביר זאת בכך שהכאב התעורר רק לאחר זמן. ענין זה נראה תמוה. אף שהתובע היה שתוי אין זה סביר שהאלכוהול דיכא את תחושת הכאב שלו באופן סלקטיבי. את כאבי הגב התחתון חש היטב וידע להתלונן עליהם. סביר שהרגל, שנפגעה במישרין ממכת מכונית, סבלה פגיעה מכאיבה. כיצד לא חש בה התובע כלל?

8. התובע יצא בשעת לילה מאוחרת מ"מקום שבו עושים מסאז'", כשהוא שיכור. עמו היו שם שני אנשים המוכרים לו היטב, אחד מהם קרוב משפחתו. אף שהם סייעו לו מיד לאחר פציעתו ולכאורה יכולים לספר משהו על נסיבות הפציעה ועל מקום הפציעה, הם לא זומנו להעיד. התובע אינו יודע את הכתובת של המקום שבו נפצע וגם לא הצליח לזהותו בעת סיור במקום. היכן נפצע ומה עשה שם בדיוק והאם נפצע בתאונת דרכים או בנסיבות אחרות? הנסיבות הכלליות של האירוע יכולות להתיישב עם תסריטים אחדים והעובדה שהתובע כבש את טענתו שנפצע בתאונת דרכים לפחות שש וחצי שעות בנסיבות שבהן היה מצופה לגלותה, היא לכל הפחות מוזרה. הראיות מצביעות על סבירות גבוהה שהתובע נפצע בפועל בנסיבות שונות לגמרי מהנסיבות שלהן הוא טוען כעת. בשים לב להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, צדק ב"כ הנתבעת, שאין לבסס על עדות היחיד של התובע את המסקנות הנחוצות להוכחת תביעתו.

9. התובע נבדק ע"י מומחה מטעם בית-המשפט. נקבעה לו נכות מזערית והוא לא הוכיח נזק ממוני כלשהו. אילו היתה מצליחה תביעתו היה נפסק לו פיצוי בגין נזק בלתי ממוני בלבד. משהתנהל המשפט, הוא אף לא הצליח להוכיח שנפצע בתאונת דרכים. אגב כך, נגרמו לנתבעת הוצאות משמעותיות.