ת"א 5522-08 סופר יוסף נ' עיריית אשקלון ואח'

קרקע שנרכשה מרשות מנהל מקרקעי ישראל (להלן:- "הרשות") כשבדיעבד התברר, כי אינה בבעלות הרשות.

האם זכאי הרוכש לפיצוי מהרשות ומהו שיעורו של הפיצוי, אלו הן הסוגיות העומדות לדיון בהליך שלפניי.

1.תחילה הוגשה התביעה כנגד עיריית אשקלון (להלן גם :- "העיריה") וכנגד מנהל מקרקעי ישראל (ככינויו במועד הגשת התביעה, וכשמו היום רשות מקרקעי ישראל, להלן:- "המנהל") הנתבעת כאן, וכללה סעד כספי וצו עשה להורות לעיריית אשקלון לחתום על מסמכים הנדרשים לצורך בעלות במגרש, בהמשך ובהסכמת התובע נמחק הסעד לצו עשה שאינו בסמכות של בית משפט השלום ובהתאם להחלטתי מיום 18.7.12 נדחתה התביעה כנגד עיריית אשקלון מחמת התיישנות ונותרה לבירור התביעה כנגד המנהל.

רקע וטענות הצדדים:

2.בשנת 1988 התובע החזיק במגרש הידוע כמגרש מס' 731 לפי תכנית מפורטת מס' 5/45/17 (להלן:- "התכנית") בגוש 1207 חלקה 250 (בחלק) (להלן:- "המגרש") ששטחו כ- 30 מ"ר בעיר אשקלון, עליו בנוי קיוסק (הנכס יכונה להלן גם:- "הקיוסק", "המקרקעין" או "הנכס"), מכוח הסכם שכירות שנכרת בינו לבין עיריית אשקלון (להלן:- "העיריה"), זאת לאחר שהציג לעירייה, לשביעות רצונה, אסמכתא לכך שהתובע שילם למחזיק הקודם בקיוסק תשלום בגין העברת החזקה לידי התובע עבור המבנה, זכות החזקה והמוניטין. על פי סיכום דברים מישיבה שהתקיימה במשרדי היועץ המשפטי לעיריה באותה עת, ביום 18.1.88 (סיכום דברים שנערך ביום 21.1.88), מטרת הענקת זכות השימוש לתובע במגרש היתה שיקומו של התובע.

במהלך שנת 1988 פנה התובע לעיריית אשקלון בהצעה לרכוש את המגרש עליו בנוי הקיוסק, לאור כך, אישרה עיריית אשקלון כי יומלץ לרשות (מנהל מקרקעי ישראל כשמה אז) להחכיר לתובע את הקרקע עליה בנוי הקיוסק, בכפוף לכך שהתובע יהרוס מחסן אחר שהחזיק ברחוב הנביאים באשקלון. התובע הסכים והרס את המחסן ברחוב הנביאים.

הסכם החכירה נחתם והתובע, שהחזיק בקיוסק והפעיל אותו.

3.על פי הנטען בכתב התביעה, בשנת 1997 או בסמוך לה, עשה התובע במגרש שימוש של מסגריה. הרעש במקום הפריע לעיריה, אשר ביקשה לפנות את התובע מהמקום, בתמורה לקרקע חלופית שתינתן לו באיזור התעשיה הדרומי באשקלון, במימון העיריה.

בין התובע לעיריה התנהלו מגעים בעניין ואף אותרה קרקע חלופית ואושרה, לבקשת העיריה, הקצאה על ידי משרד המסחר והתעשיה (כשמו אז), כשבפניות העיריה למשרד המסחר והתעשיה מסבירה העיריה, כי ההסדר עמה נעשה בשל רצונה לפנות את המטרד שבקיוסק וכי העיריה היא זו שתממן את עלות המגרש. בשלב זה, לאחר הקצאת המגרש, היה על העיריה לשלם, בהתאם לאותה הסכמה, את הוצאות הפיתוח בגין המגרש, על מנת שזה יעבור על שמו של התובע והתובע ימסור לעיריה בתמורה את הקיוסק. החברה הכלכלית לאשקלון בע"מ אף שילמה למשרד המסחר והתעשיה סכום של 1,000 ₪ כדמי טיפול בגין הקצאת קרקע חלופית.

בהמשך, החלה העיריה להתנער מהתחייבותה, כאשר תחילה סירב גזבר העיריה להעביר את דמי הפיתוח למשרד המסחר והתעשיה וזאת למרות פניות אליו שנעשו מטעם הגורמים הרלוונטיים בעיריה, אשר עסקו בקידום העסקה.

לאור העובדה שהתשלום לא הועבר, ביטל משרד המסחר והתעשיה את ההקצאה למגרש, ולבקשת העיריה, ביטל את הודעת הביטול ונתן ארכה לתשלום.

בהמשך לפניית הגב' ענת ויסמן מקדמת פרוייקטים כלליים וניהוליים בעירייה, אשר טיפלה מטעם העיריה בעניינו של התובע, ליועץ המשפטי של העיריה, השיב היועץ המשפטי לעיריה לגב' ויסמן במכתבו מיום 24.11.1998:

"הקיוסק והקרקע עליה הוא בנוי... הם בבעלות המדינה והוחכרו על ידי ממ"י ליוסף סופר על פי חוזה חכירה מיום 29.5.89.

לפיכך לא ברור לי מדוע ועל סמך מה הובטח לנ"ל כי העיריה תממן הקצאת מגרש עבורו באיזור התעשיה הדרומי."