ג'ובראן נ' ג'ובראן ואח'

1.המדובר בתביעה שהוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975 בגין תאונת דרכים שלטענת התובע, ארעה ביום 4.3.09. הנתבעת 2 כפרה בנסיבות התאונה הנטענות ולפיכך, פוצל הדיון ונשמעו תחילה ראיות בשאלת החבות בלבד.

2.בכתב התביעה נטען כי במועד התאונה נסע התובע ברכב שהיה נהוג ע"י אימו, היא הנתבעת 1(להלן: "האם") וירד מהרכב על מנת לדחוף אותו אחורה לצורך המשך נסיעתו. התובע טען כי הפנס של הרכב נשבר וידו נכנסה לתוך הפנס השבור וכתוצאה מכך נפצע בידו.

הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"),הכחישה בכתב ההגנה,את עצם התרחשות התאונה ונסיבותיה ואף טענה כי אין המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בדין.  

מטעם התובע העידו התובע, אימו וכן בן דודתו (להלן: "סוהיל").

דיון:

3.לאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות התובע ועדיו, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח ראש וראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבע הנובעת מאותן עובדות.וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981:

"נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו". (הדגשה שלי ר.א). כלומר, אם תובע לא מרים את נטל ההוכחה המוטל עליו,יש לדחות תביעתו,גם אם הנתבע לא הביא עדים מטעמו.

במקרה דנן,לא מצאתי שהתובע הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו וזאת הן לאור הסתירות שהתגלו בין עדותו לעדות אימו הנהגת לגבי נסיבות התאונה והן לאור התמיהות שעלו מעדותם ומעדות סוהיל והספקות שהותירו עדויותיהם, באופן שלא ניתן לקבוע כי הוכח בשיעור של 51% כי התאונה ארעה כנטען.