אברה נ' דסטה

1.לפניי תביעה כספית בגין נזק שנגרם לתובעת, גב' אברה צגאיה, בשל טענה להפרת חוזה (להלן: התובעת). ברקע התביעה התקשרות לייבוא 35 שקי פלפל ו-20 שקי גשו מאתיופיה (להלן: הסחורה). לטענת התובעת, היא ביקשה לייבא את הפלפל והגשו כדי שתוכל לפתוח חנות לממכר הסחורה האמורה. הנתבע, מר סלומון דסטה (להלן: הנתבע) עוסק בייבוא מוצרים מאתיופיה.

2.בכתב התביעה נטען כי בשנת 2011 התקשרו השניים לייבוא הסחורה. יצוין כי בכתב התביעה נטען כי הייתה זו התובעת שפנתה לנתבע לקבל את שירותי הייבוא, אולם בתצהיר התובעת הובהר כי היה זה בעלה לשעבר שיצר קשר עם הנתבע. לגרסת התובעת, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב התביעה ובתצהירי העדות הראשית שהגישה, היא הכירה את הנתבע במרכז הקליטה במבשרת ציון, שם היה הנתבע היה מוכר מוצרים מאתיופיה. התובעת ציינה כי היא ובעלה אז החליטו לפתוח חנות בפתח תקווה לממכר מוצרים מאתיופיה. לשם כך החליטו השניים שהבעל יטוס לאתיופיה לקנות את הסחורה והוא ישלח אותה עם הנתבע לארץ. לטענת התובעת, בעלה הודיע לה טלפונית שהוא העביר את הסחורה לנתבע, שהבטיח שתגיע לישראל כעבור כשבוע. אלא שהסחורה התעכבה, והנתבע טען שהסחורה נתפסה יחד עם הסחורה שלו שהייתה על המכולה. התובעת טענה כי רק בחודש יולי 2012 הצליחה שוב ליצור קשר עם הנתבע, וזאת לאחר שבעלה נסע שוב לאתיופיה. ביום 12.7.2012 הגיע הנתבע לביתה של התובעת וחתם על מסמך בכתב יד בנוסח שלהלן:

"לפני 13 חודשים או שנה וחודש קיבלתי 55 שקים של פלפל וכשות [גשו] ממנגסטו אברה במטרה להביאן [כך במקור] לישראל. כל שק שוקל 50 קילו. אך הדברים נתפסו יחד עם הטייף. כשהדברים ישתחררו, אמסור ישר לצגיה קטאו או לצגיה אברה ואם לא אשלם עם קנס.

העדים שהיו בעת כתיבת מכתב זה:

לדואן פתפתה סמנך ומר אתללן' מתיקו"

(להלן: כתב ההתחייבות).

בחודש מאי 2013 התקשרה התובעת שוב לנתבע וקבעה עימו שתראה את הסחורה ביום 28.5.2013. לטענתה, בהתאם לדרישת הנתבע, היא שילמה לו 10,000 ש"ח, אלא שלאחר ביצוע התשלום הודיע לה הנתבע שלא תוכל לראות את הסחורה באותו מועד ושזו תגיע אליה לביתה למחרת היום. לטענת התובעת, למחרת הגיע נהג המשאית עם הסחורה, אך הוא דרש לקבל תשלום של 10,200 ש"ח. התובעת הצהירה כי היא התקשרה לנתבע בנוכחות הנהג וביקשה לדעת מדוע היא נדרשת לשלם סכום זה. לפי הטענה, הנתבע אמר לה שהיא צריכה לשלם והוא יתחשבן איתה אחר כך. לטענתה, לאחר שקיבלה את הסחורה היא גילתה שהגיע רק הפלפל, ולאחר שבדקה אותו גילתה שהוא מקולקל. בתמיכה לטענה זו צורפו שני תצהירים נוספים מטעם התובעת. האחד, תצהיר של חתנה, שאישר בתצהירו שמדובר בפלפל מקולקל; ותצהיר של אחיה, מר מולו, שאישר אף הוא שהפלפל מקולקל, ושניסיונותיו למכור אותו כשלו. לטענת התובעת, היא ניסתה לשווא ליצור קשר עם הנתבע, אך גילתה בדיעבד שהוא החליף מספר טלפון. תצהיר נוסף הוגש מטעם בתה של התובעת, בו אישרה הבת את הפרטים שנמסרו בתצהירה של התובעת ואף הוסיפה כי את הסכום בסך של 10,200 ש"ח ששולם לנהג ביום 29.5.2013 היא עצמה הלוותה לאמה.

בשל השתלשלות אירועים זו טענה התובעת כי על הנתבע לפצותה בראשי הנזק הבאים: עגמת נפש בסך 35,000 ש"ח, שווי רכישת הסחורה בסך 80,000 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, השבת סכומי הכסף ששולמו לנתבע בסך של 21,200 ש"ח, ופיצוי בגין הפסד רווח בסך של 43,750 ש"ח.

3.הנתבע ביקש לדחות את התביעה. הנתבע אישר בכתב ההגנה כי הוא עוסק בייבוא סחורות ממדינות שונות לישראל. לטענת הנתבע, בחודש יוני 2011 ביקש בעלה של התובעת את עזרתו בכך שיעמיס על מכולת הנתבע שקי פלפל וגשו מאתיופיה לישראל. עוד טען הנתבע כי הוא הסכים לסייע לבעלה של התובעת ללא כל התחייבות מצידו באשר למועד שחרור הסחורה במכס בישראל או באשר לטיבה של הסחורה, תוך שהבעל אישר כי התובעת תקבל את הסחורה בישראל עבורו, הואיל והוא לא שוהה בישראל רוב ימות השנה. הנתבע טען כי למיטב זכרונו, בחודש אוקטובר 2011, אחיו – ששהה באותה עת באתיופיה – העמיס עבורו מכולה עליה גם הועמסה הסחורה של הבעל (לטענתו, סחורה זו הייתה מזערית יחסית לסחורת הנתבע במכולה). לפי הנטען, המכולה הגיעה באותו חודש לישראל אלא שבעת שהסחורה הגיעה לישראל, המכס לא אישר את שחרור המכולה. לטענת הנתבע, הוא לא גבה מהבעל תשלום כלשהו עבור העמסת הסחורה במכולה והוא נשא בכל העלויות הכרוכות בהבאת המכולה לישראל, ובכלל זאת, תשלום מס בסך של כ-4,000$ לבנק באתיופיה, תשלום מס הכנסה, עלויות הובלת הסחורה ועוד. הנתבע טען כי במשך תקופה ארוכה ניסה לשחרר את המכולה מהמכס. כפי הנראה נבע העיכוב בהוצאה הסחורה מהמכס מהעובדה שבמכולה היה טיף, שככל הנראה משרד הבריאות אסר על הכנסתו לישראל (ובכל אופן, אסר על הכנסתו בתצורתו כפי שהייתה במכולה). לטענת הנתבע, עובר להבאת המכולה נושא ההליך הנוכחי, לא היה קושי בייבוא סחורות מסוג טיף, פלפל וגשו, ועל כן, הוא לא יכול היה לצפות שהמכולה תעוכב במכס. בסופו של יום, כדי שניתן יהיה להכניס את הסחורה לישראל, בחודש אוקטובר 2012 הועברה המכולה לקפריסין, שם בוצעה היערכות מחדש והסחורה הועברה שוב במכולה נפרדת לישראל. לבסוף, בחודש מאי 2013 שוחררה הסחורה לידי התובעת.

4.הנתבע אישר שהתובעת יצרה עימו קשר והוא שיתף איתה פעולה והסביר לה על אודות ההתקשרות שלו עם בעלה. הוא אף חתם על אותו מסמך התחייבות מיום 12.7.2012 ואישר את חתימתו בהליך לפניי. לשיטת הנתבע, אין בחתימה זו כדי ליצור התחייבות כלפי התובעת, שכן, לטענתו, הסחורה שייכת לבעל ואין לה קשר לתובעת (לבד מאישורו של הבעל שהתובעת תקבל את הסחורה בישראל). לטענת הנתבע, בעלה של התובעת לא שילם עבור הבאת הסחורה, אלא ביקש סיוע מהנתבע להעביר את השקים יחד עם הסחורה שהנתבע מייבא ממילא במכולה. הנתבע טען כי בנסיבות אלה, אין לומר כי התרשל, שכן הוא עצמו נשא בכל העלויות של הבאת הסחורה לישראל. משכך, טען הנתבע כי לא הייתה לו כל מחויבות לכך שהסחורה תשוחרר או באשר לטיבה אם וכאשר תשוחרר. לשיטתו, הבאת הסחורה והטיפול בשחרורה בישראל נעשו מטוב ליבו ואף טען כי ככל שנוצרה התחייבות שכזו, היא הייתה למול הבעל בלבד ולא מול התובעת אשר אין לו כלל יריבות עמה. בנוסף, הנתבע הכחיש את השווי הנטען של הסחורה. לטענתו, עלות שק פלפל היא 70 דולר (245 ש"ח). עלות שק גשו היא 60 דולר (210 ש"ח). לפיכך, לפי הטענה, שוויה של כל הסחורה הוא 12,775 ש"ח (ולא 80,000 ש"ח כנטען). הנתבע תמך טענתו זו בקבלה המעידה, לשיטתו, על המחירים באתיופיה. הקבלה צורפה לתצהירו של הנתבע. הנתבע צירף גם אישור מהמכס הכולל את כל ההוצאות הקשורות בהבאת המכולה לישראל ושחרורה. לפי הטענה בתצהירו, נכון לחודש מרץ 2015, המחיר כולל כל ההוצאות של פלפל הוא 3$ לקילו, ושל גשו הוא 1.25$. הנתבע הכחיש עוד את טענת התובעת לפיה היא שילמה עבור שחרור המכולה. לראיה, נטען כי הקבלה היא על שמו ולא על שם התובעת. לגבי התשלום לנהג המשאית, הנתבע טען כי אינו יודע מה קרה עם הסחורה לאחר שחרורה לידי התובעת. בנוסף, ציין כי לא קיבל ולו פנייה אחת מהתובעת או מי מטעמה לגבי טענות שיש לה בנוגע למועד אספקת הסחורה או באשר לטיבה לאחר שחרורה מהמכס.