ת"א 54829-12-14 הזימה נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות

1. התובעת הגישה ביום 25.12.14 תביעה שעניינה ברשלנות רפואית שהובילה לטענתה לפגיעה קשה בגופה ובכליותיה.

2. התובעת טענה בסעיף 41 לכתב התביעה, כי אינה מצרפת חוות דעת רפואית מפאת חסרון כיס, אך בדעתה לעשות כן, וביקשה מבית המשפט להאריך לה את המועד להגשת חוות-דעת רפואית מטעמה.

3. בדיון שהתקיים ביום 16.12.15, הבהרתי לב"כ התובעת את הקשיים הטמונים בתביעה זו בתנאים בהם הוגשה, לרבות ובין היתר, עיתוי הגשת התביעה והעדר הגשת חוות-דעת. בסופו של דבר, ב"כ התובעת התבקש להגיש את עמדתו או בקשתו, לאור האמור בהחלטה שם.

4. ביום 31.12.15 הגיש ב"כ התובעת הודעה ובקשה. הוא טען כי התביעה לא התיישנה. מועד גילוי הנזק ו/או הקשר בין אשפוז התובעת בבית חולים פוריה לבין הנזק הרפואי ממנו סובלת, היה לכל המוקדם בחודש מרץ שנת 2008, עת ביצעה את הצילומים. כן, בנוגע להגשת חוות הדעת הפנה לאמור בסעיף 41 לכתב התביעה וביקש להאריך את המועד ב-30 יום להגשת חוות-דעת רפואית.

5. הנתבעת 1, טענה בתגובה, כי התביעה התיישנה ולחילופין הוגשה על סף התיישנות ובשיהוי רב מאוד, ואם התובעת מבקשת כעת לתקן את כתב התביעה, על דרך הגשת חוו"ד מומחה מטעמה, הרי שהמדובר בהתיישנות. כן, חלפה שנה ממועד הגשת התביעה ועד למועד הדיון האחרון, ושנה זו לא נוצלה על ידי התובעת לפנייה למומחה רפואי לצורך הכנת חוות דעת. על-כן, הנתבעת 1 מתנגדת להודעת התובעת ולבקשתה להארכת מועד להגשת חוו"ד מומחה מטעמה.

דיון והכרעה:

6. לאחר עיון בטענות הצדדים, אני מאריכה לתובעת את המועד להגשת חוות דעת רפואית מטעמה, בכפוף לתנאים שיובהרו בהמשך.

7. בתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, נקבע שבעל דין המבקש להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו חוות-דעת מומחה. לחובה זו, נפקות מיוחדת בתביעות בעניין רשלנות רפואית, שאז תלויות הן הוכחת החבות והן הוכחת הנזק בחוות-דעת כזו (ראה: א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11, 2013), בעמ' 511). בענייננו, אין מחלוקת שחוות-דעת, לא צורפה לכתב התביעה, כמתחייב בתקנה 127 לתקנות.

8.לנוכח הוראת תקנה 127 לתקנות, כאשר תובעת מבקשת לצרף לכתב תביעתה חוות-דעת רפואית, אשר לא צורפה לכתב התביעה המקורי, נדרש תיקון כתב הטענות ועליה להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה (ראה: בש"א (מחוזי-ירושלים) 1599/03 יוסף חיון נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ואח' (2/6/03), והפסיקה ששם). בבש"א 1599/03 לעיל, נידונה בקשה לתיקון כתב התביעה, בדרך של הוספת שלוש חוות-דעת רפואיות לכתב התביעה, הנוגעות לעניין הרשלנות הרפואית ולעניין הנזק. לכתב התביעה המקורי לא צורפה כל חוות-דעת רפואית. בעניין זה, קבע כב' השופט זילברטל כי:

"במקרה דנן הקושי המרכזי הוא, שהתיקון מתבקש לאחר שהתביעה לכאורה התיישנה. ואולם, גם אם היתה עומדת לנתבעים טענת התיישנות אילו התביעה המקורית היתה מוגשת היום, אין בכך כדי להכשיל את הבקשה דנן. אכן, הכלל הוא, שכאשר מתן רשות לתיקון כתב תביעה ישלול מהנתבע הגנה, בה היה יכול להתגונן מפני התביעה המתוקנת אילו התביעה הוגשה לראשונה בעת שהוגשה הבקשה לתיקון כתב התביעה, לא יתיר בית המשפט את תיקון כתב התביעה ...בגדרו של כלל זה נפסק, כי כאשר יש בתיקון כתב התביעה משום הוספת עילה חדשה, שלא היתה כלולה בכתב התביעה המקורי, עילה שהתיישנה בינתיים, לא יותר תיקון כתב התביעה...ואולם, במקרה דנן תוספת חוות הדעת לכתב התביעה המקורי אינה בגדר הוספת עילת תביעה חדשה. יש לזכור, כי הכלל הקבוע בתקנה 127 לתקנות הנ"ל מהווה חריג לעקרון לפיו כרגיל אין לצרף ראיות לכתבי טענות, וחוות הדעת אינן אלא בגדר ראיות. אגב, גם כאשר התבקש תיקון כתב תביעה בדרך של הוספת סכומים לנזק הנתבע, נפסק שאין מניעה לתיקון כאמור גם אם הדבר נעשה לאחר תום תקופת ההתיישנות של התביעה המקורית...הפלוגתאות הבסיסיות שבמחלוקת לא השתנו במקרה דנן עקב התיקון ולפיכך לא עומדת למשיבה הגנת ההתיישנות".