פלונית נ' מרכז רפואי שיבא תל השומר (נמחק) ואח'

עניינה המרכזי של תביעת רשלנות רפואית זו היא התממשות סיכון ידוע בעת ביצוע ניתוח; סיכון שנרשם במפורש בטופס ההסכמה לביצוע הניתוח. בפסק דין זה אבחן להלן האם כטענת התובעת, ניתן, בנסיבות, לייחס למדינת ישראל – משרד הבריאות, הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") אחריות ברשלנות לעצם התרחשות אירוע שהוא חלק מסיכוני הניתוח הידועים ולנזקיו. טענה המוכחשת מטעם הנתבעת. אעיר בפתח הדברים, כי הואיל ובית החולים, הנתבע 1, איננו ישות משפטית שמכוחה לתבוע ולהיתבע – דין התביעה נגד הנתבע 1 להימחק.

עוד אבחן טענה נוספת מטעם התובעת, לפיה התנהלותה הרשלנית של הנתבעת או מי מטעמה בביצוע הניתוח גרמה לנזק אחר נוסף ונפרד (משני בהיקפו) - בשל הכורח לעבור ניתוח נוסף (בחלק אחר באותו איבר; בגין התנהלות שלא קשורה להתממשות הסיכון שאירעה בניתוח, כאמור). מדובר בנזק, שלפי הנטען בכתב התביעה ניתן היה למנוע בנקיטה בפרוצדורת בדיקה מסוימת במהלך הניתוח, שהיתה מובילה להכללת ההפרדה והכריתה של אותו חלק נוסף באיבר – כבר במסגרת הניתוח נושא המחלוקת; מה שהיה מייתר את ההכרח לקיים ניתוח נוסף, על כל המשמע מכך. טענה המוכחשת מטעם הנתבעת.

לחילופין ובנוסף, אבחן טענה נוספת המצויה בכתב התביעה, להפרת חובת הגילוי מצד הנתבעת, לנוכח - היעדר הסכמה מדעת של התובעת לטיפול הרפואי שניתן לה על ידי הנתבעת בניתוח, וכן - פגיעה באוטונומיה של התובעת, שבגינם, לפי הנטען - זכאית התובעת לפיצוי; וכן - טענות להפרת התחייבות של מנהל המחלקה להיות המנתח בניתוח, שלטענת התובעת – לא קוימה. טענות המוכחשת מטעם הנתבעת.

אקדים ואומר, כי כפי שיפורט ויבואר להלן, לא מצאתי בנסיבות ענייננו התרשלות מצד הנתבעת שגרמה לנזק לתובעת - בכל הקשור לאופן ביצוע הניתוח או בהחלטות שנלקחו בעניינו. עם זאת, כן מצאתי כי הגילוי הנדרש על פי הדין בנסיבות ענייננו היה חסר בחלקו, ועל כן הסכמת התובעת להיקף הניתוח שבוצע (חלקי, ולא – דו-צדדי) - לא היתה מדעת; ובשל כך, היא זכאית לפיצוי, לרבות - בגין פגיעה באוטונומיה.

הנסיבות ועיקרי המחלוקת

1. לפניי תביעה לפיצויי בגין נזק גוף, שנטען כי נגרם לתובעת בגין ניתוח שעברה ביום 24.6.12 במרכז הרפואי ע"ש שיבא תל השומר (להלן: "ביה"ח" או "שיבא"), שהוא, כידוע, בית חולים ממשלתי שבבעלות הנתבעת 2, מדינת ישראל. הניתוח נועד להוצאת "גויטר שבמיצר" (גויטר הוא - זפק), שהוא התרחבות והגדלה משמעותית של נגע באונה הימנית בבלוטת התריס של התובעת (שבצווארה) לכיוון בית החזה. הגויטר נתגלה ואובחן כשלושה חודשים טרם המועד שנקבע לניתוח; זאת - לאחר שתפח כך שהקוטב התחתון שלו חדר למדיאסטינום (חלל החזה במיצר - בין החללים הצידריים) והגיע עד מאחורי הסטרנום (עצם החזה). הניתוח נדרש מאחר שנמצא כי מדובר בממצא של גויטר במיצר האחורי מימין שלחץ על הקנה ועל הוושט שמאלה, כך שהחל להפריע לתובעת בנשימה ובבליעה (להלן: "הניתוח" ו"הגויטר" - בהתאמה).

2. אין מחלוקת בין הצדדים כי תוצאת הניתוח היא נזק גוף הנובע מפגיעה ב"עצב החוזר" (Recurrent Laryngeal Nerve; להלן: "העצב החוזר"), שהוא אחד משני עצבים שכל אחד מהם מעצבב מיתר קול אחד, ושפגיעה בו עלולה לגרום לשיתוק שרירי הלרינקס הפנימיים. על כן, פגיעה בעצב החוזר מובילה לפגיעה במנגנון הסגירה של קופסת הלרינקס (larynx; תיבת הקול) שגורמת לקשיים בהשמעת הקול, ומכאן לירידה בעוצמתו. אין מחלוקת כי הסיכון לפגיעה בעצב החוזר הוא סיכון ידוע וצפוי בניתוח צווארי של בלוטת התריס (הסיכון להתממשותו מוערכת באחוזים הנעים בין 2% ל-8%), וכן - כי לעומת ניתוח "רגיל" של גידול שנמצא בחלק הצווארי בלבד, הסיכוי להתממשות הסיכון שהתממש בענייננו, גבוה יותר, באשר מדובר בניתוח של גויטר רטרוסטרנאלי (שמגיע עד מאחורי עצם החזה, בתוך בית החזה, שם יש קושי בזיהויו של העצב החוזר).

3. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי הצורך, שהיה קיים בנסיבות, בהוצאת הגויטר (כריתת האונה הימנית של בלוטת התריס בשלימותה), אך הצדדים חלוקים עובדתית באשר להיקף ופרטי המידע שנמסר לתובעת טרם הניתוח, ובאשר להיקף וטיב ההסכמה שניתנה מצידה בכל הקשור לניתוח. הצדדים חלוקים עוד במספר מחלוקות שהן מערבות שאלות עובדתיות מסוימות עם השאלה מהי הפרקטיקה הרפואית הנוהגת בנסיבות: הן באשר לסבירות הטכניקה שנבחרה בפועל לשמש בניתוח (קשירת כלי הדם תחילה, ולא - זיהוי העצב החוזר תחילה); הן באשר לסבירות הבחירה מראש שלא לעשות כל שימוש במהלך הניתוח במכשיר ניטור מסוים שמאפשר ניטור פעילות עצבית באיבר, מכשיר שנמצא בשימוש בשיבא במחלקת א.א.ג. (להלן: "מכשיר הניטור"); הן באשר לסבירות של הבחירה של המנתח (לטענת הנתבעת – בחירה שנעשתה מראש) שלא לבחון, בנסיבות (תוך כדי הניתוח, וטרם סיום הניתוח שבוצע), אפשרות של הרחבת הניתוח גם לכריתת האונה השמאלית של בלוטת התריס, על בסיס בדיקת "חתך קפוא" (""Frozen Section; (להלן: "FC") באונה הימנית שנכרתה (בדיקה שאין חולק שלא בוצעה, והתובעת טוענת לנזק ראייתי בשל כך); והן באשר לעמידת המנתחים בהוראות הנהלים בכל הקשור לדרישות שקיימות בעניין ביצוע ניתוח כזה (אופן רישום דו"ח הניתוח). עוד מחלוקת עובדתית שעולה, היא בשאלה האם מנהל מחלקת ניתוחי חזה בשיבא, שאין חולק שהודיע לתובעת בפגישת הייעוץ שהוא אישית ישתתף בביצוע הניתוח, אכן בפועל השתתף אישית בביצוע הניתוח.

4. התובעת טוענת כי דין התביעה להתקבל בגין שתי עילות מרכזיות, שהראשונה בהן היא רשלנות בטיפול הרפואי שקיבלה (כשהיא מצביעה על מעשה ומחדל מסוימים, כאמור), והשנייה היא הפרה של זכותה ליתן הסכמה מדעת, שבגינה נגרם לה נזק, לרבות - פגיעה באוטונומיה. הנתבעת טוענת כי כל עניינה של התביעה הנדונה הינו ניתוח של הממצאים בראייה בדיעבד, אשר אינה מקימה חבות בנזיקין, וכי משמיעת הראיות וחקירת העדים עולה כי הצוות הרפואי בבית החולים פעל על פי הפרקטיקה הרפואית הנוהגת והמקובלת, ואף למעלה מכך, במקצועיות והזהירות המבקשת; וכי יש לדחות את טענות התובעת בענין הפרת חובת הגילוי של מידע רפואי, כאמור.

5. לתמיכה בטענותיה בכל הקשור ל"דבר שברפואה", הגישה התובעת כחוות דעת מומחה מטעמה חוות דעת רפואית (וכן – משלימה) שנתן ד"ר יובל זוהר, מומחה למחלות א.א.ג., שניהל בעברו את מחלקת ניתוחי א.א.ג. – ניתוחי ראש וצוואר במרכז הרפואי רבין – הבית החולים השרון (להלן: "המומחה מטעם התובעת"). לפי חוות הדעת, בין היתר, נגרם לתובעת בניתוח הנדון נזק גוף שמתבטא בנכות רפואית קבועה, המורכבת ממספר נכויות, שבשקלול מסתכמות לדרגה של 41% נכות צמיתה; נכות שכוללת: 10% בגין צרידות קבועה, 10% בגין הפרעות נשימה, 10% בגין הפרעות נשימה עם שיעול מטריד כרוני, 10% בגין הפרעות בבליעת נוזלים, 10% בגין הפרעה בכושר העבודה ו-10% בגין צלקת מכערת בצוואר (בעקבות ניתוחים חוזרים שנדרשו); וכל אלה גרמו לה, לטענת התובעת, נכות תפקודית גבוהה לפחות כמו זו הרפואית. הנתבעת הגישה כחוות מומחה מטעמה, חוות דעת רפואית (וכן משלימה) שנתן ד"ר יהושע בן ציון, שהוא רופא בכיר במחלקת א.א.ג. וניתוחי ראש צוואר במרכז הרפואי סורוקה, באר שבע (להלן: "המומחה מטעם הנתבעת"), המשיבה לטענות התובעת כפי שהובאו באמצעות המומחה מטעמה. לפי חוות דעתו, בין היתר, דרגת הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת בניתוח מורכבת ממספר נכויות, שבשקלול מסתכמות לדרגה של 19% נכות צמיתה – בלבד; נכות שכוללת: 5% בגין צרידות קלה עד בינונית, 5% בגין קשיים קבועים בבליעה ו-10% בגין צלקת מכערת; וכן טוענת הנתבעת, כי מבחינה תפקודית נכותה של התובעת אף קטנה יותר מזו הרפואית.

6. הראיות שהוגשו בנדון מטעם הצדדים כוללים תצהירים וחוות דעת רפואיות. מטעם התובעת הוגשו כתצהירי עדות ראשית - תצהיר התובעת ותצהיר בתה, בצירוף תיק מוצגים. עוד הוגשה מטעמה, כאמור, חוות דעת רפואית שנתן ביום 23.12.13 המומחה מטעם התובעת, וכן – חוות דעת רפואית משלימה שנתן ביום 5.11.14. בנוסף הוגש מטעם התובעת תיק מוצגים.