ת"א 54737-03-14 אגבאריה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

בפניי בקשת התובע להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כי לא נותרה לו נכות צמיתה בעקבות התאונה נשוא התביעה.

מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף עקב תאונת דרכים, שהוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. ועדה רפואית מטעם המל"ל שהתכנסה ביום 7.7.13 (להלן: "הוועדה הרפואית הראשונה") קבעה כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. התובע הגיש ערר על קביעת הוועדה הרפואית. לערר צרף התובע חוות דעת רפואית מטעמו של האורטופד ד"ר מוחמד יונס, שקבע שלתובע נותרה בעקבות התאונה נכות בשיעור 10% בגין הגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני בצורה קלה. ועדה רפואית לעררים שהתכנסה ביום 18.12.13 (להלן: "הוועדה לעררים") דחתה את הערר, וקבעה, בין היתר, כי אינה מקבלת את מסקנותיו של ד"ר יונס.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים נחה דעתי כי מן הדין לדחות את הבקשה.

סעיף 6ב לחוק הפלת"ד קובע:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

ההלכה הפסוקה קובעת כי התרת הבאת ראיות לסתור תעשה במקרים חריגים ומיוחדים בלבד. בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505 (1985) (להלן: "עניין עודה") הצביע בית המשפט העליון על שני סוגים של טעמים העשויים להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור: האחד – טעמים משפטיים, למשל מקרה שההליך שבו נקבעה הנכות על פי דין אחר היה נגוע בפגם מהותי כגון תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; השני – טעמים עובדתיים בעלי משקל חדשים. באחרונה חזר בית המשפט העליון על הדברים ברע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (8.4.13):

"ככלל, היתר להביא ראיות לסתור יינתן כאשר מתברר שנפל פגם מהותי בהליך שהתנהל בפני הרשות המוסמכת לקבוע את הנכות על-פי הדין (במקרה שלנו, ובדרך כלל, הכוונה לוועדות הרפואיות שמטעם המוסד); או כאשר קיימים טעמים עובדתיים ממשיים המצביעים על כך שהנכות שנקבעה אינה משקפת את המצב לאשורו (בין אם לא נבחנו נתונים הנוגעים לתקופה שקדמה לתאונה הנדונה, בין אם לא נשקלו נתונים שהתגבשו לאחר מועד אותה תאונה)".

בפסיקה נקבע גם כי פער בין הקביעה על פי דין לבין קביעה בחוות דעתו של מומחה מטעם התובע אינו מהווה טעם מיוחד המצדיק מתן היתר להביא ראיות לסתור:

"כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה היתה הועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הנו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי-גוף יודע עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנות הועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור-כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב' לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לענין נכותו של הנפגע היתה נמצאת מסוכלת" (עא 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פד מה(4) 77 (1991) בפסקה 4 לפסק הדין, וראה גם: עניין עודה בפסקה 5 להחלטה).

א. ריבלין בספרו תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, תשע"ב-2012) מציין כי ההיגיון העומד מאחורי הלכה זו היא ההיגיון העומד ביסוד הוראת סעיף 6ב לחוק הפלת"ד, הקובע הסדר שבא להעדיף, בטרם התמנה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, קביעה אובייקטיבית לפי חוק אחר על פני חוות דעת המוזמנת מטעם אחד הצדדים, ולייתר, מראש ואף בדיעבד, פניה של הצדדים למומחים מטעמם (עמ' 777-778).

התובע טוען כי הוועדה לעררים לא בדקה אם יש הגבלות בתנועות עמוד השדרה המותני, והסתפקה בבדיקת תנועות הצוואר. אין ממש בטענה זו. הוועדה לעררים ציינה בפרק הסיכום והמסקנות: