ת"א 54331-01-15 עומרי ואח' נ' לביטוח בע"מ ואח'

לפניי בקשת התובע לדחיית מועד העיון בקלטת/תמליל של 'שיחה מוקלטת' לה היו שותפים התובע, בנו והנתבע מס' 2, וזאת עד לשלב החקירה הנגדית של הנתבע 2, מהטעם שחשיפה מוקדמת של הראיה עלולה לפגוע בחקר האמת ולסכלו, באופן שהנתבע 2, שטרם הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, יתאים את גרסתו לאמור בקלטת ובכך לפגוע בשאיפה להגיע לחקר האמת.

הנתבע 2 מתנגד לבקשה וטוען, כי אינה מצדיקה סטייה מעקרון הגילוי המלא המוקדם של הראיות הרלוונטיות. נטען כי בקשת דחיית העיון לא נתמכה בתצהיר, ואין בבקשה טעם מוצדק המראה כיצד חשיפת הראיות שיש תחת ידיו של התובע, בשלב מוקדם, תביא לשיבוש ההליכים באופן שיזיק לתובע.

אחר עיון בטענות הצדדים ותמליל השיחה אשר עומדת במוקד הבקשה, אני מחליטה להיעתר לבקשה, וזאת מהנימוקים הבאים:

ראשית יצוין, כי הפסיקה חזרה והדגישה שנקודת המוצא היא גילוי מרבי של ראיות רלוונטיות וכי החיסיון הינו החריג לכלל זה. לפיכך, על הטוען לחיסיון עליו הנטל לייסד זכותו (ע"א 6926/93 מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מח (3) 749, 797). עוד נקבע, כי חובת הגילוי אינה מוחלטת וכאשר עומדת לבעל דין טענת חיסיון, פטור הוא מלגלות את הראיה, גם אם היא רלוונטית למשפט (בר"ע 8943/06 גיא יוחנן נ' סלקום ישראל בע"מ, פורסם במאגרים משפטיים ביום 18.09.11). על מנת שבעל דין בהליך שיפוטי יהא רשאי שלא לחשוף ראיה המצויה באמתחתו עליו להראות, כי קיים חיסיון המוכר מכוח חוק או מכוח ההלכה הפסוקה המאפשר לו לחסותה (ראו: י' זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהד' שביעית בעמ' 440-441 ).

לבית המשפט סמכות לדחות הגשת ראיות מסוימות ומסירתן לעיון לשלב מאוחר יותר של המשפט, בעיקר כדי להימנע משיבוש ראיות, וככל שהדבר נחוץ על מנת להגיע לחקר האמת (רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (1) 515, 520).

בעניין סויסה נפסק כי: "שיקול דעתו של בית המשפט בישראל, אם לדחות את העיון בראיה למועד אחר אם לאו, הוא בלתי מוגבל והוא תלוי בנסיבות העניין, במחלוקת בין בעלי הדין כפי שהיא נתגבשה בכתבי הטענות ובצפי של בית המשפט- לפי החומר שלפניו- לגבי קיומו של נסיבות שבהן ניתן לשער שעיון מוקדם במסמכים על ידי בעל דין לא ישרת את מטרת הצדק". (שם, בעמ' 526).

כן נפסק ביחס לאותם יוצאים מן הכלל כי: "רשאי בית המשפט לסטות מן הכלל האמור אם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת. בהחלטתו לסטות מן הכלל האמור יתן בית המשפט את דעתו על המחלוקת כפי שנתגבשה בכתבי הטענות ולשאר נסיבות העניין ... במקרה מתאים רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119 לעיין בעצמו במסמך ולעמוד על הפער הקיים בין העובדות, כפי שפורטו בכתב התביעה לבין תיאור העובדות כפי שהוא מופיע בראיה שבמחלוקת." (שם, בעמ' 527).

ובחזרה לענייננו:

ההליך דנן, במקורו, הינו תביעה שהוגשה על ידי התובע, עומרי ניעמאן, נגד חברת הביטוח מנורה מבטחים בטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 1") וכן נגד מר עיסאם חכים, סוכן הביטוח בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה. התביעה נגד הנתבעת 1 התבססה על 'עילה חוזית' לתשלום תגמולי ביטוח. נגד הנתבע 2, התבססה התביעה על 'עוולת הרשלנות' מכוח דיני הנזיקין בגין רשלנותו הנטענת של האחרון בטיפול בתביעתו של התובע מול הנתבעת 1. הנתבעים הגישו כתבי הגנה ואף הוגשה הודעה לצד שלישי על ידי הנתבע 2 נגד הנתבעת 1. כתב הגנה מטעם הנתבעת 1/הצד השלישי הוגש לתיק. ביום 24.5.16 התקיימה בפניי ישיבה מקדמית ובה העלה ב"כ התובע בקשתו לדחיית מועד העיון בקלטת ותמלול המתייחסים למחלוקת הקשורה למועד מתן ההודעה לסוכן הביטוח ושאלת ההתיישנות. לאחר שניתנה זכות תגובה לנתבע 2, הובא התיק לעיוני למתן החלטה. יוער, כי התיק קבוע לקדם משפט נוסף ביום 16.11.16 וטרם הוגשו בו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים.

בכתב התביעה טוען התובע, כי חרף מסירת הודעה ומסמכים לנתבע מס' 2 אודות מקרה הביטוח, זאת לאחר שנקבעה ע"י המל"ל ביום 5.8.07 דרגת נכותו הסופית של התובע, התברר לאחרון בדיעבד כי הנתבע 2 כלל לא הגיש דרישה או תביעה לתשלום תגמולי ביטוח ואף לא הודיע לנתבעת 1 על מקרה הביטוח. לאור התרשלות זו, פנה התובע ביום 5.3.14 לנתבעת 1 בדרישה לפצותו בגין אובדן כושר עבודתו (סעיפים 8-12 לכתב התביעה). הנתבעת 1 טענה, בין היתר, כי דין התביעה לדחייה לאור התיישנותה, נוכח חלוף למעלה מ- 3 שנים ממועד קרות מקרה הביטוח (סעיף 1 לכתב ההגנה של הנתבעת 1), בעוד שהנתבע 2 הכחיש את טענות התובע וטען, בין היתר, כי התובע פנה אליו לראשונה ביחס למקרה הביטוח רק בחודש אפריל 2010.