ת"א 54262-01-14

1.הנתבעים מבקשים להאריך את המועד שנקצב לשם הגשת תצהיר חוקר וחומר חקירה לעיונו של בית-המשפט, במסגרת בקשה להתיר את הצגתם לתובע רק לאחר תום פרשת התביעה; התובע מתנגד למתן הארכה המבוקשת.

2.אכן, אין חולק על כך שהנתבעים לא קיימו את החלטות בית-המשפט בכל הקשור להגשת בקשה לדחיית מועד הצגתו של תצהיר חוקר. בקדם-משפט שהתקיים ביום 23.9.2014 נקבע כי סוגיית החבות תידון ותוכרע תחילה – בנפרד משאלת הנזק, וניתנו הוראות בדבר הגשת ראיותיהם של הצדדים בתצהירים. בתוך כך נקבע כי ראיות הנתבעים תוגשנה עד יום 30.1.2015 והוטעם כי "באותו מועד תוגש גם כל בקשה אחרת הנסבה על ראיות הצדדים לרבות בקשה למתן עדות בתעודת עובד ציבור, בקשה לזימון עד לשם הגשת מסמכים ובקשה לדחיית מועד הגשתו של תצהיר חוקר. [...] ככל שתוגש בקשה לדחיית מועד הגשתו של תצהיר חוקר יצורף אליה במעטפה סגורה לעיון בית המשפט בלבד תצהיר החוקר על נספחיו והחלטה בבקשה תינתן לאחר מתן זכות תשובה ותגובה".

ביום 27.1.2015 הגישו הנתבעים בקשה לדחיית מועד הצגתו של תצהיר חוקר, ללא התצהיר. על כן נדחתה הבקשה, תוך קביעה כי "חרף החלטה מפורשת מיום 23.9.2014, לא הוגשו לעיון בית-המשפט תצהיר החוקר ונספחיו. על כן אין מקום להידרש לבקשה". גם בהחלטה זו לא היה כדי לגרום לנתבעים לתקן את המחדל ולבקש את דחיית הצגתו של תצהיר החוקר באופן המתחייב מן ההחלטה שניתנה על כך.

בתאריך 3.2.2015 התקיים קדם-משפט מסכם לאחר הגשת ראיות בתצהירים; במהלך הדיון טען בא-כוח הנתבעים לקיומו של דו"ח חוקר והופנה להחלטה מיום 27.1.2015. רק ביום 26.10.2015 נעורו הנתבעים לעשיית מעשה והוגשה הבקשה דנן להארכת המועד, זו הפעם כשמצורפים אליה

תצהיר החוקר וחומר החקירה – לעיון בית-המשפט בלבד.

3.החלטות בית-המשפט אינן ניתנות מן השפה ולחוץ, אלא על-מנת שיקויימו. הן נועדו להתוות את מסגרת הזמנים לבירור ולגרום לכך שבקדם-המשפט המסכם ידע כל צד – וידע בית-המשפט – מי הם עדי הצדדים ומה מסגרת הזמנים שיש לקצוב לדיון. אין בפי הנתבעים הסבר ממשי לכך שהחלטת בית-המשפט לא קויימה – משך תקופה ארוכה ואף שניתנו לנתבעים הזדמנויות שונות לקיימה – והטענה היחידה בה נתלתה אי-הגשתו של תצהיר החוקר לעיון בית-המשפט היא טענת טעות שארעה במשרד בא-כוח הנתבעים. טיעון זה – כוחו מוגבל; את הטעות ניתן וצריך היה לגלות בתכוף לאחר שניתנו ההחלטות מן התאריכים 27.1.2015 ו- 3.2.2015, אלא שלא כך נעשה.

4.אף-על-פי-כן, אין בכך כדי לגרום לדחיית הבקשה. שאלת החבות שנויה בין הצדדים במחלוקת, תוך שהנתבעים טוענים כי האירוע שעליו נסב ההליך מבויים. יש ליתן לנתבעים הזדמנות להוכיח טענה זו, זאת גם באמצעות העדת החוקר מטעמם. דחיית הבקשה, משמעה פגיעה ביכולתם של הנתבעים להוכיח את הגנתם; מנגד, קבלת הבקשה לא תסב לתובע נזק דיוני או מהותי, ודאי לא נזק שאינו ניתן לפיצוי בפסיקת הוצאות.

5.במקרה רגיל ישקול בית-המשפט אם ניתן לתקן טעות או מחדל של בעל-דין במתן רשות לתקנם תוך פסיקת הוצאות מתאימות לצד שכנגד, ובלבד שלא יהא בכך משום גרימת עוול לצד האחר, שכן אין מתקנים עוול בעוול [ע"א 189/66 ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477 (1966)]. על-פי אמת-מידה זו יש לנהוג גם במקרה דנן. ניתנת אפוא לנתבעים ארכה להגשת הבקשה לדחיית מועד הצגתו של תצהיר החוקר לתובע, עד מועד הגשתה בפועל. הנתבעים ישלמו לתובע את הוצאות הבקשה בסך 4,500 ₪ (כולל מע"מ), זאת תוך שלושים יום וללא קשר לתוצאות ההליך. תשלום ההוצאות בפועל יהא תנאי לשמיעת עדות החוקר מטעם הנתבעים.

6.ניתנת לתובע הזדמנות להשלים את טיעונו לגוף הבקשה לדחיית מועד הצגתו של תצהיר החוקר לעיון התובע – כל זאת עד יום 29.11.2015. ניתנת זכות תגובה לנתבעים בעניין זה עד 10.12.2015.