ת"א 54258-09-16

זוהי בקשת ב"כ הנתבעת למינוי מומחה רפואי מטעם בית משפט ישירות לשאלת החבות ברשלנות רפואית בעת הטיפול בתובע .

ב"כ התובע – מתנגדת בעילה שאין התיק מצדיק מינוי מומחה מטעם בית המשפט .

שיטתו של בית משפט זה הינה השיטה האמורה בפסיקת בית המשפט העליון ברע"א 2104/12 פלונית נגד ויינברג ולפיה מינוי מומחה רפואי בשאלות של חבות וקש"ס בתביעות רשלנות רפואית יעשה במקרים נדירים וחריגים, אם בכלל.

בית המשפט הינו ער לפסיקתם של הסוברים אחרת [ למשל - ע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 5.3.2009). ואף ברע"א 2104/12 הנ"ל ישנה רשימת חריגים אך לא נראה כי עניינו של התובע נכנס בגדר חריגים אלה.

בית המשפט העליון מנה חששות מספר ומכולם נראים לי אלה :

• החשש הטבוע עמוק בשאלת הרשלנות הרפואית והוא הצורך לקבוע אמות מידה של רמת טיפול סבירה במנותק מחינוכו המקצועי של המומחה לאסכולה מסוימת.

• החשש שהלכה למעשה, ההכרעה בשאלות הליבה של האחריות מועברת מבית המשפט למומחה. על אף שלעולם "המילה האחרונה" היא של בית המשפט, הרי שבפועל לעיתים קיים קושי לסטות מעמדת המומחה שבית המשפט מינה.

  בית המשפט בחן את החריגים האמורים ברע"א 2104/12 ומצא כי נוכח חוות הדעת הרפואיות של הצדדים הרי שמדובר בהכרעה בעניין שאינו "מדעי" צר או ממוקד אלא בתפיסות שונות בהקשר עם רף ההתנהגות המקצועי הסביר של המטפלים אשר על בית המשפט יהיה לרדת לעומקן ולהכריע בהן נוכח כללי נטל ההוכחה בנזיקין - ואין הוא בן חורין ליבטל ממלאכה מורכבת זו ולהטילה על מומחה שלישי.

  בהינתן הסכמה להכרעה בשאלות של רף התנהגות מקצועי סביר, יכולים הצדדים להעמיד להם בורר מומחה שבמומחים כרצונם. אך בהעדר הסכמה - המחוקק הוא אשר מסר את ההכרעה בידי בית המשפט ולמעשה בית המשפט לעולם אינו מכריע בדברים אשר הוא מומחה בהם והפסיקה אף אסרה עליו לעשות כן פן יפגע חינוכו הייחודי באותו התחום ויטה את שיקול דעתו השיפוטי.

  הידע המדעי והניסיון הרפואי אינם נעדרים חלילה מן הדיון אלא גלומים היטב בחוות הדעת ובחוות הדעת המשלימות מטעם הצדדים ועל בית המשפט להכריע בהם.

  הבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט – נדחית.