לוי נ' רשות מקרקעי ישראל

לפניי תביעה "לאכיפת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין" בגדרה עותרת התובעת להורות לרשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י"):

"להחכיר לתובעת נחלה בהיקף של 40 דונם בהתאם לחלוקת הייעודים שנעשתה בחוזה החכירה עם מר שלום לוי עפ"י פס"ד קלך כדלקמן: 2.5 דונם בייעוד תכנוני של מגורים במגזר הכפרי (נחלה), 2.1 דונם שטח חקלאי למבני משק ושטח של 35,400 מ"ר קרקע לעיבוד חקלאי".

כן עתרה התובעת במסגרת כתב התביעה למתן סעדים נלווים נוספים שיאפשרו ביצוע האמור בשטח שבו היא מחזיקה היום.

רקע עובדתי

1. בין רמ"י לבין משפחת לוי (האחים יפת, שמעון המנוח, עדיאל, שלום המנוח, ורחמים - בניהם של גליה וזכריה לוי ז"ל) מתנהלים הליכים משפטיים מזה כחמישה עשורים, בין היתר בקשר למקרקעין שבני משפחת לוי החזיקו בהם ביישוב החקלאי פוריה כפר עבודה. כן התנהלו הליכים משפטיים בין בני משפחת לוי ובין תושבים אחרים ביישוב, שנגעו לזכאותם של מי מהם לחתום על הסכם חכירה מול המנהל בנוגע למקרקעי היישוב. אינני רואה צורך לפרט במסגרת פסק דין זה את כלל ההליכים שהתנהלו בין הצדדים ואפרט בהמשך רק את העובדות הרלבנטיות לצורך ההכרעה במחלוקת הספציפית המתעוררת בתיק זה.

2. מנהל מקרקעי ישראל החכיר במשך תקופה ארוכה קרקע שבבעלותו בשטח של כ- 500 דונם לוועד המקומי של כפר פוריה. הקרקע הוחכרה לתקופות קצרות למטרות של עיבוד חקלאי. בפועל הקרקע עובדה על ידי יפת לוי שהיה אז יו"ר ועד הכפר ובני משפחתו. בשנת 1977, לאחר שיפת לוי חדל מלכהן כיו"ר הועד המקומי, פרץ סכסוך בין יפת לוי ובני משפחתו ובין ועד הכפר באשר לזכויות החכרת הקרקע והשימוש בה. ועד הכפר ביקש להחכיר את הקרקע לתושבי הכפר באמצעות הועד המקומי ואילו יפת ובני משפחתו טענו כי הם זכאים לקבל את זכויות החכירה בהיותם הגורמים שעיבדו את הקרקע בפועל במשך השנים. סכסוך זה הביא את האחראים במנהל ובמשרד החקלאות לדיון בעתידה של הקרקע.

3. בין כלל הצדדים המעורבים התנהלו הליכים משפטיים, שכללו בין היתר עתירות לבג"צ, תביעות הצהרתיות, תביעות לסילוק יד ועוד. אחד ההליכים שהתנהלו בין הצדדים היא תביעה לסילוק יד שהגישו יפת לוי ובני משפחתו לבית משפט השלום בטבריה (ת"א 632/77) כנגד מנהל מקרקעי ישראל וכנגד תושבים אחרים בכפר פוריה. בתביעה זו עתרו בני משפחת לוי לסילוק ידם של תושבים אחרים מהמקרקעין שהם עיבדו לאורך השנים. המנהל הגיש תביעה שכנגד לסילוק ידם של בני משפחת לוי מאותם מקרקעין בטענה כי הם מחזיקים בקרקע ללא זכות שבדין.

4. בין לבין הגיעו הגורמים המוסמכים במשרד החקלאות למסקנה, כי הדרך הראויה לפתרון הסכסוך היא בהבאתו בפני ועדת הקרקעות (ההחכרות) המחוזית במנהל מקרקעי ישראל, שהוא הגוף המופקד על החכרת אדמות מדינה. ועדת ההחכרות המחוזית החלה בעבודתה ואף מינתה מבין חבריה וועדת משנה אשר נתבקשה, בין היתר, להמליץ למליאת הוועדה האם לפצל את החכרת הקרקע בין הועד המקומי לבין בני משפחת לו. לאחר שוועדת המשנה ביקרה בשטח ונפגשה עם הצדדים, היא המליצה לוועדת ההחכרות כי המקרקעין יוחכרו בחכירה זמנית באופן שיפת לוי ובני משפחתו יקבלו 130 דונם ויתרת השטח של כ- 330 דונם תעמוד להחכרה לקבוצת ועד הכפר בתנאים שפורטו בהמלצה.

5. בטרם סיימה וועדת ההחכרות את דיוניה התקיים ביום 9.12.1979 דיון בתביעה שהגישו בני משפחת לוי לבית משפט השלום בטבריה. במהלך הדיון הגיעו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, להסכם פשרה, לפיו הדיון בהליך על כל ההליכים הנלווים יידחה ללא מועד; הצדדים ישתפו פעולה לשם החשת סיום הדיון בפני ועדת ההחכרות המחוזית; עם מתן החלטתה הסופית של הוועדה תהא לכל צד שהות של חודש ימים לעתור לבג"צ לשם שינוי החלטת הוועדה; ואם לא תהיה עתירה לבג"צ בתוך המועד עליו הוסכם, יוכל כל אחד מהצדדים לעתור לבית משפט השלום ולבקש מתן פסק דין בהתאם להחלטת הוועדה ובית המשפט ייעתר לכך. עוד הוסכם כי אם יוגשו עתירות כנגד החלטת הוועדה ייתן בית משפט השלום פסק דין לפי הצו שייתן בג"צ. הסכם פשרה זה קיבל תוקף של החלטה.

6. ביום 12.12.1979 החליטה וועדת ההחכרות לאמץ את המלצת וועדת המשנה וקבעה, כי לבני משפחת לוי יוחכרו 130 דונם מהקרקע המוחזקת על ידם בחכירה זמנית ובתנאי שהם יפנו את יתרת השטח המעובד על ידם וימסרו אותו לידי מנהל מקרקעי ישראל.

7. יפת לוי ערער על החלטת וועדת ההחכרות המחוזית בפני וועדת הערר הארצית. לאחר שוועדת הערר שמעה את טענות הצדדים קיבלה ביום 30.4.1980 החלטה הקובעת כדלקמן:

   "אדמות פוריה יוחכרו בחוזה זמני לשנה אחת בלבד. 200 דונם יוחכרו למשפחת יפת לוי. 260 דונם לחקלאים אחרים בפוריה לאחר שהם יתארגנו כאגודה שיתופית.... גבולות השטחים להחכרה ייקבעו על ידי מינהל מקרקעי ישראל בתאום עם מנהל משרד החקלאות האזורי. מנהל הרשות לתכנון ופתוח חקלאי ימנה צוות אשר יכין תוך כשלושה חדשים הצעה לפתרון יסודי של הקצאת הקרקע בפוריה."