ת"א 54204-11-12 אחמד צלאח נ' עדוי ואח'

רקע

בפניי בקשה של הנתבע 1, מר מגדי אחמד סאלח ( להלן :"המבקש") להתרת הבאת ראיה לאחר סיום שלב הבאת הראיות.

עניינה של התביעה שבפניי הנו לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע ( להלן :"המשיב ") עקב רשלנות הנתבעים עת עבד בפרוייקט בנייה מטעמם , נפל ונפגע בראשו.

טענות המבקש

לטענת המבקש, יש להתיר לו להביא ראיה חדשה ומכרעת שלא ניתן היה להשיגה לפני שמיעת הראיות בתיק. לטענתו, התיק נקבע לשמיעת ראיות ביום 8.12.14. במועד זה נשמעו ראיות התובע ובכללם, המומחה הרפואי, המשיב אמו אחיו ועד נוסף.

המבקש ניסה לטענתו להשיג עד ליום 8.12.14 פעמים רבות ראיה אודות מצבו הנפשי של המשיב אולם, רק לאחר שהמשיב נתן את עדותו ביום 8.12.14 ובמסגרתה הציג את עצמו כשבר כלי וכמי שאינו מתמצה במקום ובזמן וחסר זיכרון, הניסיון להשגת הראיה צלח.

ביום 15.12.14 הצליח המבקש באמצעות חוקר פרטי להשיג ראיה אותנטית, מוחשית , עצמאית מצולמת (אודיו + וידאו) המוכיחה בעליל כי המשיב הסתיר במתכוון את מצבו האמיתי מבית המשפט. הראיה שמתבקש צירופה הנה דו"ח של חוקר פרטי ודיסק ובו תיעוד השיחה שהייתה.

כן נטען כי לבית המשפט סמכות טבועה להתיר הגשת ראיה בשלב זה של המשפט ולעניין השיקולים ניתן להקיש מהשיקולים העומדים בבסיס הבאת ראיות נוספות בערעור. תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת הבאת ראיה בערעור מקום שבית משפט קמא סירב לקבל את הראיה שלא כדין והשנייה, מקום שיש צורך בראיה כדי לאפשר לבית המשפט לתת את פסק הדין.

עוד נטען כי כאשר שמיעת הראיה או התרת הגשתה כרוך בגרימת הוצאות ניתן לפצות על כך בכסף ולהטיל על הצד המבקש הוצאות שיש בהן כדי פיצוי לצד השני.

לטענת המבקש, בבוא בית המשפט להכריע בשאלה הניצבת בפניו במסגרת בקשה זו יש ליתן משקל לעוצמתה של הראיה ולהשפעתה על התוצאה בתיק. בנסיבות העניין ונוכח אינטרס גילוי האמת מתבקש בית המשפט לקבל את הבקשה ולהתיר את הגשתו של דו"ח החקירה , העדתו של החוקר הפרטי והצגת הדיסק.

תגובת המשיב

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, לבקשה, לא צורפה הראיה שאותה מבקש המבקש לצרף וזאת חרף בקשת המשיב.

לטענתו , התרת קבלת ראיות לאחר שהמשפט מסתיים, משמעותה היא פגיעה קשה בעקרון סופיות הדיון. כבר נפסק בע"א 549/90 רוזין נגד בן נון כי על בעל דין להגיש ראיותיו על פי סדרי הדין "כחבילה אחת" ולא כתפזורת. קבלת ראיות נוספות בשלבי דיון מאוחרים נעשית במשורה ובזהירות. לטענתו, ענייננו אינו מתאים לכך שכן המבקש עותר לבית המשפט להתאים את יומנו לזה של החוקר מטעמו של הנתבע שעלה בידו לצוד ראיות המחזקות את מעמדו.

על פי הפסיקה בהתרת צירוף ראיה בשלב מאוחר יש לבחון את אופי הראיה ותרומתה לשאלות שבמחלוקת, השלב שאליו הגיע הדיון שממנו נובע גם הנזק הראייתי והדיוני שצפוי להיגרם לבעל הדין שכנגד עקב הגשת הראיה לאחר שסיים לטעון את טענותיו, הנסיבות שבעטיין לא הוגשה הראיה במועד לרבות אחריותו של בעל הדין לאיחור בהגשת הראיה ותום ליבו.

לטענת המשיב יישום עקרונות אלה בענייננו מביאים למסקנה כי על הבקשה להידחות. השלב בו הוגשה הבקשה מאוחר שכן ראיות הצדדים הוצגו וניתן צו לסיכומים. מדובר בראיה שנגבתה לאחר סיום המשפט ואין שום הצדקה ראויה לפתוח מחדש את הדיון בפרט שהמבקש אינו מגלה טעם לאיחור.

כן נטען כי טענת המבקש כי הינו תם לב מנוגדת לעובדות ולאופן ניהול המשפט על ידו.

כן נטען כי הראיה שמתבקש צירופה אפילו לשיטת המבקש, אינה נוגעת לעצם חיוב המבקש כ"מעוול" או לשאלת עצם אחריותו לתאונה. כי כולה נועדה כך לדברי המבקש להראות כי מצבו של המבקש "טוב יותר" ממה שהתרשם ממנו בית המשפט במהלך עדותו בבית המשפט. כלומר, מדובר בראיה הנוגעת למצבו הרפואי, לאחר התאונה. אולם גם אם תתקבל הראיה היא אינה יכולה לסתור את הקביעות הרפואיות לגבי נכותו הרפואית של המבקש . נכותו זו חוזקה בחוות דעת רפואית והמומחה אף נחקר על חוות דעתו. אם כן, לא ברור במה תעזור הראיה שאין לה כל משמעות לסתירת הקביעות הרפואיות.

בנוסף, קבלת הראיה כרוכה בסרבול לא פשוט, שכן אפשר שהתובע יידרש למתן עדות הזמה ואף אפשר שהמומחה מטעמו, יידרש להתייחס לראיה , דבר שמשמעותו הארכה קיצונית של משפט שהסתיים כבר.