ת"א 53962-01-14 חלייחל נ' טרבלסי

1.בפני תביעה כספית ותביעה לסעד הצהרתי על פיה נטען כי הנתבע חב ביתרת חוב ע"ס 238,750 ₪ לתובע. לטענת התובע, הנתבע ושותפו בשם דניאל אדרי (להלן: "אדרי"),רכשו ממנו עסק מסוג מסעדה בראש פינה וזאת בהתאם להסכם מכר מיום 2.10.08 (להלן: "הסכם המכר"). בהתאם להסכם המכר התחייבו הנתבע ואדרי, לשלם לתובע, סך של 250,000 ₪ בתוספת מע"מ. הנתבע ואדרי שילמו לתובע סך של 15,000 ₪ במעמד חתימת הסכם המכר ואולם, המחאות שמסרו לתשלום יתרת התמורה, חוללו מחמת חשבון מוגבל.

בתאריך 11.12.08,חתמו הנתבע ואדרי על הסכם לפירוק השותפות ביניהם (להלן: "הסכם הפירוק").הנתבע חתם כערב על הסכם זה. בהסכם הפירוק הוסכם כי אדרי יישלם לתובע את יתרת התמורה נשוא הסכם המכר ואף יישלם לנתבע, אשר יצא מן העסק, סך של 60,000 ₪ כפיצוי על כספים שהשקיע ועל המוניטין של המסעדה. אדרי לא עמד בהתחייבויותיו ולא שילם את התמורה לתובע ואף לא שילם לנתבע את מלוא הסך של 60,000 ₪. התובע הגיש תביעה נגד אדרי לתשלום יתרת התמורה נשוא הסכם המכר וזכה בתביעה זו. גם הנתבע הגיש תביעה נגד אדרי והערבים (לרבות התובע),להסכם הפירוק וזכה בפסק דין על פיו חויבו בסך של 40,000 ₪.

בכתב התביעה טען התובע כי תוקפו של הסכם הפירוק היה מותנה בכך שאדרי יעמוד בכל התחייבויותיו ולפיכך, משאדרי הפר את הסכם הפירוק, הוא בוטל. התובע טען בתביעתו כי הסכם הפירוק לא היה רק בין אדרי לנתבע, אלא גם בינם לבינו ולכן משהופר, חזר המצב לקדמותו והנתבע חב, יחד עם אדרי, ביתרת התמורה נשוא הסכם המכר.

יצוין כי בניגוד לטענות אלו, כמפורט בכתב התביעה, הרי בחקירתו, בדיון שהתקיים ביום 1.6.15,העלה התובע טענה חדשה על פיה, בשל מצבו הרפואי, הלחץ והבלאגן שהיו בעת חתימת הסכם הפירוק, לא הבין כלל על מה חתם.

2.הנתבע התנגד לתביעה וטען כי במסגרת הסכם הפירוק נתן התובע הסכמתו המלאה ואף תוך חתימתו כערב, לכך שהנתבע "ייצא מהתמונה" ולא יחולו עליו עוד החיובים לפי ההסכם המקורי. הנתבע טען כי התובע, שהיה נושה בהסכם המקורי, נתן הסכמתו לכך שכל האחריות לתשלומים המגיעים לו ע"פ הסכם המכר יחולו אך ורק על אדרי. הנתבע הפנה בעיקר לסעיפים 3,4- ו- 10 להסכם הפירוק.

לאור האמור,טען הנתבע כי התובע מנוע מלדרוש סכום כל שהוא מהנתבע על בסיס ההסכם המקורי ששונה בהסכמתו במסגרת הסכם הפירוק.

דיון

3.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני,התרשמתי מעדויות הצדדים ושקלתי טענותיהם,שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

בחתימתו על הסכם הפירוק ואף בערבותו לו, הביע הנתבע הסכמתו להתחייבויות ולהסכמות נשוא הסכם הפירוק. יודגש כי התובע עצמו טען בסעיף 20 לכתב התביעה כי הסכם הפירוק

לא נערך רק בין אדרי לנתבע כי אם: "גם בין דני והנתבע כלפי התובע.שאם תאמר אחרת,מה נפקא מינא עד וערב התובע בהסכם הפירוק"(סעיף 20 לכתב התביעה). הנה כי כן,התובע הודה כי גם הוא היה חלק מהסכם הפירוק ושותף להסכמות שם.

בסעיף 4 להסכם הפירוק הוסכם (וכאמור לעיל,גם התובע היה שותף להסכמה זו), כי כל התשלומים שהתחייבו הקונים לשלם לתובע, יועברו לאדרי באופן בלעדי: "כל התשלומים של קניית המקום מאחמד חליחל יועברו לאחריותו של דניאל אדרי, וכל הציוד הקיים במסעדה שייך לדני אדרי".

בהתאם להסכמתו לאמור בסעיף זה,הסכים התובע, שהיה נושה של הנתבע ואדרי ביחס ליתרת תמורת הסכם המכר,כי החוב בו חבו עד אותה עת אדרי והנתבע ביחד,יועבר כולו לאדרי. המחאת חבות היא בהגדרתה עיסקה של החלפת חייבים, אשר במסגרתה יוצא החייב המקורי מן התמונה, ובמקומו הופך אחר, הנמחה, להיות החייב כלפי הנושה (ר', ש' לרנר, המחאת חיובים, דיני חיובים -חלק כללי (עורך- דניאל פרידמן) (אבירם, תשנ"ד-1994) בעמ' 46, ור' גם ש' לרנר, המחאת חיובים (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"ב-2002) בעמ' 108). לצורך ביצוע המחאת חבות כאמור, בין שני צדדים, נדרשים הם לקשירת הסכם בין החייב המקורי, הוא הממחה, ובין הנמחה, וכן נדרשת הסכמתו של הנושה להמחאה (ר', מ' בן-פורת, חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969, פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי, הפקולטה למשפטים האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ב-1972, בעמ' 29, ר' עמ"ה (ת"א) 171/97 אביגדור שמואל נ' פקיד שומה תל אביב יפו, תק-מח 2003(4),685, עמ' 691).