ת"א 539-07 ז' נ' כלל חב' לביטוח בע"מ ואח'

לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), בגין נזקי גוף שנגרמו לכאורה לתובע, יליד 1967 (להלן: "התובע"), כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 7/1/2002 (להלן: "התאונה"). בזמנים הרלוונטיים, רכבו של התובע בוטח על ידי הנתבעות בפוליסת ביטוח בת תוקף (להלן: "הנתבעות").

על פי הנטען, כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בעיקר בגבו ובידו השמאלית, חלה אצלו ירידה בתפקוד המיני, הוא סובל מהפרעות במתן שתן ומהפרעות בתחום הפסיכיאטרי.

הנתבעות לא חלקו על חבותן לפצות את התובע על פי הפוליסה ובהתאם לחוק. ואולם, המחלוקת שבין הצדדים נעוצה, בעיקר, בשיעורן ואופיין של הנכויות שמהן סובל התובע כתוצאה מהתאונה וכן, בגובה הפיצוי שיש לפסוק לו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו.

נכויותיו של התובע:

בתיק זה מונו מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתחומים: אורתופדיה, אורולוגיה, נוירולוגיה, ופסיכיאטריה. מסיבות שתפורטנה להלן, בשטח הפסיכיאטריה מונו שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט.

נכות רפואית בתחום הפסיכיאטריה:

תחילה הורה בית המשפט על מינויו של ד"ר י' שוורצמן, מומחה לפסיכיאטריה (להלן: "ד"ר שוורצמן ו/או "המומחה"), אשר חווה דעתו ביחס לנזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה בתחום הפסיכיאטרי.

ד"ר שוורצמן קבע בחוות דעתו, כי על פי התרשמותו, התובע סובל, כתוצאה מהתאונה, מתמונה קלינית המורכבת מתסמונת הפרעת דחק – פוסט טראומטית והפרעת הסתגלות. כמו כן, נקבע על ידי ד"ר שוורצמן, כי בעניינו של התובע בולטת תמונה דכאונית- חרדתית, המתאפיינת בתכנים של ערך עצמי נמוך, תסכול, תחושת כישלון ואובדן תקווה. בהתאם למסקנות אלו קבע ד"ר שוורצמן, כי התובע לוקה בנכות בשיעור של 20% לצמיתות, על פי סעיף 34 ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). עוד נקבע בחוות הדעת, כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין המצוקה הנפשית ממנה סובל התובע.

אמנם, הכיר ד"ר שוורצמן בכך שישנם מסמכים המעידים על כך, שהתובע פנה לשירותי בריאות הנפש עוד קודם לתאונה, אך לטעמו, התמונה הקלינית המתארת את המצוקה הנפשית הנוכחית של התובע, מתייחסת באופן ברור לתאונת הדרכים כגורם הטראומטי העיקרי.

עת שנחקר ד"ר שוורצמן בפניי עלה, כי בחוות דעתו לא התייחס המומחה למצבו של התובע עובר לתאונה ולנכויות בתחום הפסיכיאטרי מהן הוא סובל, ושאינן נובעות מהתאונה וזאת, על אף שמדבריו עלה, כי אכן התובע סבל מנכות בתחום הפסיכיאטרי עוד קודם לתאונה. בהתאם לכך, עתרו הנתבעות למינויו של מומחה נוסף, אשר יחווה דעתו ביחס למצבו של התובע בתחום הפסיכיאטרי עובר לתאונה וללא כל קשר אליה ובקשתן, בסופו של דבר, התקבלה על ידי ביום 19/9/2012. בהתאם להחלטה זו, הוריתי על מינויו של ד"ר נמרוד גריסרו (להלן: "ד"ר גריסרו" ו/או "המומחה"), תוך מתן הנחיה להתייחס בחוות דעתו למצבו הרפואי- פסיכיאטרי של התובע עובר ליום 7/1/2002 (להלן: "חוות הדעת הראשונה").

בחוות דעתו קבע ד"ר גריסרו, כי בנסיבות העולות מהמסמכים הרפואיים שעמדו לרשותו ומהתהליכים שעבר התובע בחייו עולה, כי האבחנה בעניינו של התובע הנה הפרעת הסתגלות, עם ביטויי דיכאון ואובדנות שלא במימוש, אלא באיום בלבד. לטענת ד"ר גריסרו, הבעיה החלה לאחר מותה של אמו של התובע, החריפה בתקופת לימודיו בתיכון, ועלתה מדרגה בשירות הצבאי, אותו לא השלים במלואו. על פי חוות הדעת של ד"ר גריסרו, במהלך השנים 1990-1994 ניהל התובע חיים סבירים, בהן נישא, נולדו לו שני ילדים והוא עבד כנגר. אולם, בשנת 1995 שוב שקע בדיכאון, הפסיק לעבוד, התגרש, נותק הקשר עם ילדיו כמעט לחלוטין והוא החל לסבול ממחשבות אובדניות וזאת ללא משפחה או חברים תומכים. בשנת 1996 פנה שוב התובע לטיפול פסיכיאטרי אשר נמשך כשנה וחצי.

בהתאם לקביעות אלו, ד"ר גריסרו ציין בחוות הדעת, כי בין השנים 1984- 1990 לערך, התובע לקה בנכות בשיעור של 10% בשל אבחנות הקשורות בקווי אישיות ואולי הפרעה.