ת"א 53527-11-15 באבא נ' באבא

לפניי בקשת למתן צו מניעה זמני בה מבקש התובע למנוע את פינויו מדירה בה מתגורר ואשר אין מחלוקת כי היא בבעלות הנתבעת. למען הנוחות יקראו הצדדים ככינוים בהליך העיקרי, תובע ונתבעת.

רק עובדתי וההליך הקודם

1. במוקד ההליך דירת מגורים המצויה בחלקה 23 בגוש 10271 מאדמות שפרעם, אשר שייכת לנתבעת (להלן: המושכר), ואשר התובע מחזיק בה כשוכר. הסכם השכירות מכוחו החל התובע להחזיק בדירה, נערך בין הצדדים ביום 1.10.2009, ועל פיו תקופת השכירות המוסכמת, עד ליום 31.10.2014. דמי השכירות שהוסכמו הם 300 דולר ארה"ב לכל חודש שכירות.

2. ההליך בו נקט התובע כאן, נועד למנוע את פינויו וסילוק ידו מהמושכר – פעולות המתבצעות מכוח פסק דין שניתן בהליך קודם, שהתנהל בין אותם צדדים בתיק 25779-06-12 בבית משפט השלום בקריות, בו הנתבעת הגישה נגד התובע תביעה לפינוי וסילוק יד מהדירה, בנוסף לתביעה כספית ע"ס 59,000 ₪ (להלן: ההליך הקודם). במסגרת ההליך הקודם ניתן ביום 12.11.2012 פסק דין המחייב את התובע לשלם לנתבעת סך של 59,000 ₪ וכן מורה לו לפנות את המושכר ולסלק את ידו ממנו (להלן: פסק הדין בהליך הקודם). בשל חשיבות ההליך הקודם לענייננו, נסקור להלן בקצרה את עיקריו:

   2.1בתביעה שהוגשה בהליך הקודם טענה הנתבעת כי התובע הפר את הסכם השכירות ולא שילם לה דמי שכירות עבור 20 חודשים, למן תחילת השכירות ועד הגשת התביעה, ביום 14.6.2012, בסך של 23,000 ₪. לפיכך, עתרה לפינויו וסילוק ידו מן הדירה. כן טענה הנתבעת להשבת הלוואה שהתובע נטל ממנה, החזיר את חלקה והיתרה שלא נפרעה מסתכמת בסך של 36,000 ₪. בנוסף לתביעה העיקרית הגישה הנתבעת בקשה למתן סעד זמני לפינוי התובע מהמושכר. בדיון שהתקיים ביום 15.7.2012 הוחלט בהסכמת הצדדים להעביר את המחלוקת להכרעת בורר (עו"ד שמעון איל), שזהותו נקבעה בהחלטה מאוחרת יותר.

   2.2ביום 12.11.2012 בעקבות בקשה שהגישה הנתבעת למתן פסק דין, ניתן פסק דין בו חויב התובע לשלם לנתבעת סך של 59,000 ₪, וכן ניתן פסק דין לפינוי וסילוק ידו מהמושכר תוך 30 ימים. יצוין כי פסק הדין ניתן לאחר שבית המשפט קבע כי התובע הכשיל את הליך הבוררות, ולאור מחדלי התובע שלא קיים החלטות של בית המשפט. יובהר כי המדובר בפסק דין שניתן בשל מחדלי התובע ולא נכללו בו הכרעות לגוף המחלוקות.

   2.3ביום 22.11.2012 הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין. באותה בקשה העלה התובע שלל טענות, בין היתר נטען כי הסכם השכירות כלל אופציה לתקופת שכירות נוספת של חמש שנים וכן נטען כי התובע, במסגרת עיסוקו כעורך-דין, העניק שירותים משפטיים לנתבעת ולבעלה בגינם לא שולמה לו תמורה, ועל כן זכאי הוא לקזז את שכר טרחתו מהחיובים הכספיים המגיעים לנתבעת. כן טען התובע לקיומה של זכות קדימה לרכישת הדירה על ידו. לאחר הגשת מסמכי תגובה ותשובה, קבע בית המשפט ביום 26.12.2012 כי על התובע להפקיד סך של 35,000 ₪ להבטחת תשלום דמי השכירות והוצאות המשפט, וכי ככל שהסכום יופקד תוך 30  ימים יבוטל פסק הדין. בית המשפט קבע בשולי החלטתו כי בהעדר הפקדה של הסכום, תידחה הבקשה לביטול פסק הדין ללא התרעה נוספת. כעולה מעיון בהליך הקודם, הסכום שנקבע על ידי בית המשפט לא הופקד ועל כן, בהחלטה נוספת מיום 3.2.2013 נקבע כי הבקשה לביטול פסק הדין נדחית והתובע אף חויב בהוצאות.

   2.4ביום 4.2.2013 הגיש התובע "הודעה ובקשה לביטול פסק הדין". באותה בקשה הועלתה טענה לפיה התובע התחייב לשלם במקום הנתבעת סך של 40,000 ₪, ואף שילם במקומה סך של 15,000 ₪ במסגרת הלוואה שנטלה הנתבעת שהובטחה במשכנתא. בהחלטה מאותו יום דחה בית המשפט בקשה נוספת זו. התובע לא הגיש ערעור על החלטות בית המשפט, וכך הפך פסק הדין לחלוט.