ת"א 53401-09-12 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' חכמון

לפניי תביעה כספית לתשלום יתרת חוב בחשבון בנק שניהל הנתבע אצל התובע ותביעה שכנגד שהגיש הנתבע (התובע שכנגד) אשר טען לנזקים שהתובע (הנתבע שכנגד) גרם לו בהתנהלותו כלפיו (לשם הנוחות בעלי הדין יכונו בהתאמה : "הבנק" ו- "הנתבע").

טענות הצדדים הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בכתבי הטענות

בכתב התביעה טען הבנק כי הנתבע ניהל אצלו חשבון ונכון ליום 23.9.2012 נותרה בחשבונו יתרת חובה שלא שולמה בסך של 14,687.65 ₪. בנוסף הנתבע נטל מהבנק הלוואה אך לא עמד בתשלומה ויתרת החוב בגינה עמדה על סך של 138,598 ₪. פניות אל הנתבע לתשלום חובו לא נענו ולכן הועמד החוב לפירעון מיידי. סכום החוב הכולל בתוספת הריבית המקסימלית הנהוגה בבנק כאמור בהסכם בין הצדדים עומד ליום הגשת התביעה על סך של 153,286 ₪.

הנתבע טען כי לאור התנהלות הבנק כלפיו אין כל מקום לתביעה ודינה להידחות. לטענתו, הבנק הגביל את חשבונו שלא כדין. בכתב ההגנה תיאר הנתבע בהרחבה את הנסיבות בהן לטענתו פעל הבנק שלא כדין. לדבריו, ביום 28.4.2011 באישור מנהל הסניף הוא הפקיד לניכיון שלושה שיקים בסך כולל של 30,000 ₪ שקיבל מלקוח. ביום 1.5.2011 הודיעה לנתבע פקידת הבנק כי שיקים אלה חזרו בשל עיקול שהוטל על חשבונו של אותו לקוח. על פי הנתבע, במועדים הרלוונטיים הייתה קיימת בחשבונו מסגרת אשראי קבועה (ראשית) בסך של 100,000 ₪. בנוסף, הבנק אישר לו ביום 2.5.2011 מסגרת אשראי משנית בסך של 48,000 ₪ שהייתה בתוקף עד ליום 5.5.2011, כך שמסגרת האשראי הכוללת עמדה באותה עת על סך של 148,000 ₪. לאחר שהתברר כי לא ניתן לנכות את שלושת השיקים כאמור, הפקיד הנתבע שיק נוסף על סך של 9,391 ₪, כך שיתרת החובה בחשבון הבנק עמדה אותה עת על סך של 141,786 ₪, קרי בתחום מסגרת האשראי. למרות זאת הבנק החזיר ביום 2.5.2011 חמישה שיקים בסכום כולל של 41,620 ₪ בטענה כי אין כיסוי מספיק בחשבון. עוד טען הנתבע כי ביום 3.5.2011 הקטין הבנק ללא ידיעתו והסכמתו את מסגרת האשראי המשנית לסך של 500 ₪, כך שמסגרת האשראי הכוללת עמדה על סך של 100,500 ₪. בקשות חוזרות ונשנות של הנתבע מהבנק לכבד את השיקים או לחילופין לעמוד בהתחייבותו בדבר העמדת מסגרת אשראי בסך של 148,000 ₪ עד ליום 5.5.2011 סורבו. אם לא די בכך הבנק הקטין את מסגרת האשראי הראשית מהסך של 100,000 ₪ ל- 8,000 ₪ עד 10,000 ₪.

בעקבות התנהלות הבנק והחזרת השיקים שניתנו על ידי הנתבע הודיע הבנק ביום 20.8.2011 על הגבלת חשבונו של הנתבע. עקב כך נאלץ הנתבע להגיש ביום 1.9.2011 בקשה לביטול הבאת השיקים במניין השיקים שסורבו לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי (עש"א 1367-09-11, להלן: "הבקשה לביטול") ובקשה לצו מניעה לעיכוב כניסת ההגבלה על חשבונו לתוקף, שנעתרה. במקביל להליכים המשפטיים פנה הנתבע אל מנהל הסניף וביקש להקטין את גובה התשלומים החודשיים של ההלוואה ולאפשר פריסתם על פני תקופה של ארבע שנים במקום שנתיים. מנהל הסניף סירב לכך לאור ההליכים המשפטיים שנקט הנתבע נגד הבנק. ביום 9.2.2012 ניתן פסק דין שדחה את הבקשה לביטול. על כך הוגש ערעור שהתקבל בהסכמה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בפרק הזמן שבין מתן פסק הדין לבין הגשת הערעור הבנק נקט הליכי הוצאה לפועל לתפיסת ומימוש רכבו של הנתבע. זה נמכר תמורת 55,000 ₪ שעה ששוויו שעמד על סך של 82,000 ₪. לאחר שהערעור על בקשת הביטול התקבל, התברר כי לא ניתן לבטל את ההגבלה על חשבון הבנק שכן במהלך הזמן שחלף הוטלה הגבלה נוספת בגין החזרת שיקים נוספים. פניות הנתבע אל הבנק לקבל את הודעת ההגבלה השנייה נדחו בלך ושוב ולפיכך הוגשה בקשה נוספת לביטול (עש"א 27831-08-12). ביום 21.9.2013 נתן בית משפט השלום באשדוד כב' השופט ברגנר - פסק דין אשר קיבל את שתי הבקשות לביטול וקבע כי הפעולות שביצע הבנק נגד הנתבע באופן חד צדדי מהוות התנהלות שלא כדין.

הנתבע טען בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד שהגיש יחד עמו כי פעולותיו של הבנק גרמו לו לנזקים בהיקף כולל של 988,000 ₪ כדלקמן:

הפסד ממכירת הרכב - שנבע מהפער בין המחיר שנמכר לבין שוויו ובהתחשב בהוצאות הנכבדות שהוציא לצורך שיפוצו. ההפסד הוערך על ידי המומחה מטעם הנתבע בלפחות 69,000 ₪.