ת"א 53149-07-10 אג'מי ואח' נ' גור ואח'

לפניי בקשת הנתבעים לחלט ערבות בנקאית בסכום של 40,000 ₪, אשר הפקידו התובעים כתנאי לקבלת צו עיקול זמני על סכום של 1,200,000 ₪.

העובדות

התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה כספית על סך של 1,000,000 ₪, ובמקביל הגישו בקשה לצו עיקול זמני על סך של 1,200,000 ₪. הרשם הנכבד נעתר לבקשה והורה על עיקול כמבוקש בכפוף להמצאת התחייבות עצמית, ערבות צד ג' וערבות בנקאית בסך של 40,000 ₪. הנתבעים הגישו בקשה לביטול העיקול, ולאחר שבקשתם נדחתה הם הגישו ערעור שאף הוא נדחה (ראו-פסק דיני בעש"א 32482-10-10 מיום 7.7.11). בהמשך ההליכים ביקשו הנתבעים, פעמיים, להפחית את סכום העיקול, ובקשתם התקבלה, כך שביום 25.3.12 הופחת העיקול לסכום של 120,000 ₪. ביום 20.10.13 ניתן פסק דין הדוחה את התביעה. ערעור שהגישו התובעים על פסק הדין נדחה אף הוא. אחר הדברים האלה הגישו הנתבעים את הבקשה שלפניי לחילוט הערבות הבנקאית.

דיון והכרעה

תקנה 364 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ( להלן- "תקנות סדר הדין"), מורה כי כאשר נעתר בית המשפט לבקשה למתן סעד זמני עליו להתנות, בדרך כלל, את מתן הסעד בהפקדת ערבות, וכאשר הסעד ניתן במעמד צד אחד אף בהפקדת עירבון. המונחים "ערבות" ו – "עירבון" מוגדרים בתקנה 1 לתקנות סדר הדין, ואין מחלוקת על כך שערבות בנקאית יכולה להיחשב הן כערבות והן כעירבון.

להבחנה בין ערבות בנקאית שהומצאה כ"ערבות" לבין ערבות בנקאית שהומצאה כ"עירבון" יש חשיבות בהקשר של מימוש הערבות הבנקאית. הכלל הוא, שכדי לממש ערבות בנקאית שניתנה כ"ערבות" יש להגיש תביעה לפיצויים (ראו-א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי"(מהדורה 11, 2013) עמ' 926), ואילו לגבי מימוש ערבות בנקאית שהומצאה כעירבון קובעת תקנה 371(א) כך:

"פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם".

לעניין גובה הנזק נפסק כי על מבקש החילוט: "להביא כמות מינימלית של ראיות... " (רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי נ' ברום תעשיות פ"ד נז(3) 727)