ת"א 53137-09-14 עירית ירושלים נ' אלהדמייה 100 למסחר כללי בע"מ ואח'

תביעה לתשלום חוב ארנונה בגין שני נכסים ברח' סולטן סולימאן 7 בירושלים. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר נגד נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), שהחזיקה וניהלה את הנכסים בזמנים הרלבנטיים לתביעה, ונתבע 2 – בעל השליטה והמנהל של נתבעת 1. 

1.  

2. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, וביום 24/3/2014 ניתנה החלטה שלפיה נדחתה הבקשה לרשות להתגונן לגבי נתבעת 1, ואילו בקשתו של נתבע 2 התקבלה לגבי שאלה אחת בלבד והיא: האם הנתבעת התפרקה, או הפסיקה את פעילותה.

    

3. במהלך חקירתו אישר התובע כי הנתבעת איננה פעילה החל משנת 2010 (ראו: עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 24 – 28). כבר בשלב זה ולנוכח ההחלטה בבקשה לרשות להתגונן, ניתן לקבוע כי דין התביעה נגד הנתבע להתקבל.

    

4. למעלה מן הנדרש אתייחס לטענות שהועלו במסגרת סיכום טענותיו של הנתבע.

    

   ראשית – אין לקבל את טענותיו של הנתבע לענין סיווג הנכס; שכן, טענות אלה נדונו במסגרת ההחלטה בבקשה לרשות להתגונן, ולא נתקבלו.

    

   אשר לטענת הנתבע לגבי אי-תחולת סעיף 8 ג' ל-חוק ההסדרים, משום שהתובעת לא הוכיחה שלנתבעת אין נכסים או שנכסיה הועברו לנתבע; שכן, אין מחלוקת כי לאחר הפסקת פעילותה של החברה, הנכסים הועברו לשליטתו וניהולו של אחיו של הנתבע – סאמי שקיראת, ולא לנתבע.

    

   סבורני כי אין לקבל טענה זו; שכן, על פי הפסיקה, סעיף 119 א' (א)(3) ל-פקודת מס הכנסה שחל על חוב ארנונה מכח סעיף 8 ג' לחוק ההסדרים, מקים "חזקת הברחה" שלפיה מקום שבו חברה הפסיקה לפעול מבלי לפרוע את החוב, חזקה עליה שהנכסים שלה הועברו לבעל השליטה בלא תמורה. נקבע כי במקרה כזה, על בעל השליט להוכיח היפוכה של החזקה, מעבר למאזן ההסתברות; עליו לשכנע בעדויות ובמסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה. השוו: עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין נ' עיריית רעננה (16/10/2007); ע"א (ת"א) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22/6/2010).