ת"א 52879-06-14

לפניי מונחת בקשת התובעת (להלן: "המבקשת") מיום 21.9.215 למחיקת כתב ההגנה שהגישה הנתבעת (להלן: "המשיבה"). הטעם העומד בבסיס הבקשה הוא הפרתה של המשיבה צו גילוי מסמך ספציפי שניתן על ידי ביום 21.7.15, במסגרתו נדרשה המשיבה, בין היתר, להעביר לעיונה של המבקשת בתוך 7 ימים את הסכם ההפצה שנחתם בינה ובין חברת HTC, תוך השחרת הסעיפים המפורטים בהחלטה (להלן: "ההחלטה המקורית" ו/או "צו גילוי המסמכים").

המשיבה הגישה בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו. ביום 23.7.15 ניתנה החלטתי בבקשה לעיון מחדש, במסגרתה קבעתי כי איני רואה מקום לשנות את החלטתי המקורית. יחד עם זאת, הותר למשיבה להשחיר סעיף נוסף בהסכם.

ביום 26.7.15 הגישה המשיבה בקשה נוספת בעניין גילויו של הסכם ההפצה, במסגרתה בקשה כי יושחרו סעיפים נוספים בנוסח ההסכם שיועבר לעיונה של המבקשת וכן בקשה שייקבעו תנאים נוספים לגילויו של ההסכם. ביום 28.7.15 ניתנה החלטתי בבקשה זו, לפיה אין מקום לשנות מההחלטה המקורית וכי יש לקיימה ללא תנאים.

ביום 29.7.15 הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה המקורית, מהטעם שבכוונת המשיבה להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו.

ביום 3.8.15 קבעתי, כי לא מצאתי לנכון להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה.

ניתן לראות, כי סך הכל ניתנו 4 החלטות, אשר לפי כל אחת מהן היה על המשיבה להעביר לעיונה של המבקשת את הסכם ההפצה, תוך השחרת הסעיפים שפורטו בהחלטות מיום 21.7.15 ומיום 23.7.15.

דא עקא, וחרף זאת שלא התקבלה בקשת המשיבה לעיכוב ביצוע ההחלטה המקורית, המשיבה עשתה דין לעצמה והפרה, ועודנה מפרה, את צו גילוי המסמכים במשך כחודשיים וחצי. דבר המהווה זלזול בהחלטות בית המשפט.

ייתכן שבמקרה כזה, בו צד המשיבה הפרהבמודע את החלטות בית המשפט ועשתה דין לעצמה תוך ביזוי החלטות בית המשפט, וזאת למרות שגם בית המשפט המחוזי לא עיכב את ביצוע החלטתי, (אם כי מטעמים פרוצדורליים) היה מקום להורות על מחיקת כתב טענותיה. אולם, הואיל ומדובר בסעד קיצוני, הסותם את הגולל על הגנת המשיבה וחורץ את גורל התביעה, החלטתי בזו הפעם, לפנים משורת הדין, לעשות שימוש בסנקציה פחות קיצונית ולהסתפק בשלב זה בחיוב בהוצאות.