ת"א 52729-06-13

לפני תביעה לפירעון שלושה שיקים בסכום כולל של 100,000 ₪ (להלן: "השיקים"), ובנוסף סכום של 515 ₪ בגין חיובים ששילמה התובעת עבור פתיחת הליך גבייה ברשות ההוצאה לפועל.

תמצית עובדות המקרה

התובעת, חברת בני שפרוט בע"מ (להלן: "התובעת"), הייתה יבואנית ומשווקת מכשירי כתיבה וציוד משרדי לרשתות שיווק בישראל. התובעת הייתה בבעלות הגברת אסתי שפרוט (להלן: "אסתי"), ובניהולם המשותף של אסתי ושל אביה, מר רפאל שפרוט (להלן: "מר שפרוט"). במשך שנים רבות סיפקה התובעת מוצרים למר יעקב קורקידי (להלן: "הנתבע"), שהיה בעל עסק ותיק למכירת ציוד משרדי. ביום 17.1.2012 הקימו התובעת והנתבע חברה בשם אי.איי. שיפקו שיווק בע"מ (להלן: "חב' שיפקו" או "העסק המשותף"), שנרשמה בבעלותם המשותפת של אסתי ובנו של הנתבע, מר אבי קורקידי (להלן: "אבי"). למרות זאת, הצדדים לא פתחו תיק ברשות המיסים על שמה של חב' שיפקו וההתנהלות העסקית נותרה על שמה של התובעת.

הצדדים לא העלו את תנאי ההתקשרות ביניהם על הכתב, וכעת קיימות שתי מחלוקות עיקריות ביניהם: האחת, מחלוקת עקרונית סביב מטרת הקמתה של חב' שיפקו והאחרת ביחס לתכלית השיקים שמסר הנתבע לידי התובעת. לעניין הקמת חב' שיפקו, התובעת טוענת כי הצדדים סיכמו ביניהם כי הנתבע ירכוש פעילותה העסקית של התובעת. הקמתה של חב' שיפקו הייתה לטענת התובעת אך שלב ביניים, בו לימדו מר שפרוט ובתו אסתי את הנתבע ואת בנו אבי את עבודתה של התובעת, הכירו להם אנשי מפתח ברשתות השיווק העובדים מול התובעת וכיוצא באלה, וכל זאת לתקופה של כ- 6 חודשים. לטענת התובעת, סוכם בין הצדדים כי בתקופה זו, תקופת החפיפה וההדרכה, תהיה בין הצדדים שותפות עסקית, אולם עם תום תקופת ביניים זו, תושלם עסקת הרכישה ופעילותה העסקית של התובעת תעבור במלואה לידי הנתבע.

מנגד, טוען הנתבע כי הצדדים הקימו יחדיו את חב' שיפקו במטרה לקיים שותפות ביניהם ותו לא. לטענתו לא הייתה כל הסכמה כי הנתבע ירכוש פעילותה העסקית של התובעת.

לעניין השיקים נושא התביעה טוענת התובעת כי הנתבע מסר את השיקים לתובעת בעבור חלקו בתשלום ארבע עסקאות ייבוא שערכו הצדדים בעסקם המשותף (העסקאות מפורטות בסעיפים 16.ד-ז, לתצהירו של מר שפרוט ואישורי התשלום עבורן בנספח ד' לתצהירו). הנתבע הודה, כי אכן מסר לתובעת את השיקים, אולם ביטל אותם מאחר שלא קיבל ממר שפרוט כל פירוט על ניהול הכספים של החברה, (דהיינו פירוט העסקאות, הוצאות, הכנסות וכיוצא באלה). לטענת הנתבע, הוא הודיע למר שפרוט כי בכוונתו לבטל את השיקים בטרם ביטולם בפועל, ועוד הוא טוען כי הלה התחייב בפניו שלא ימסור את השיקים לפירעון.

כבר בפתח הדברים יש להבהיר, כי המחלוקת הראשונה – של אופי ההתקשרות שבין הצדדים – אינה רלוונטית כלל להליך השטרי שלפניי, וזאת אף שהצדדים הרחיבו בשלב הבאת הראיות בעניין זה.

הן התובעת והן הנתבע מסכימים כי בתקופה בה ניתנו השיקים היו הצדדים שותפים והשיקים ניתנו בגין חלקו של הנתבע בקניית ציוד עבור חברת המשותפת, חב' שיפקו. מכאן, שאף אם סוכם כי לאחר תקופת לימוד תימכר פעילותה העסקית של התובעת לנתבע, כפי שטוענת התובעת, ואינני נוטע מסמרות לעניין זה, הרי שאין בסיכום שכזה להוסיף או לגרוע לעניין התקופה בה נמסרו השיקים, אשר כאמור אין חולק כי בתקופה זו היו הצדדים שותפים.

באשר למחלוקת השנייה, דהיינו סביב שלושת השיקים נשוא התביעה.

סעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע:

"כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך."

חזקה זו משמיעה, כי הנטל להוכיח טענות הגנה שטריות, דוגמת טענת כישלון תמורה – מוטל על כתפי מושך השטר, המבקש לפטור אותו מחובתו לפרוע את השטר (וראו לעניין זה ע"א 326/78 גרבוב ואח' נ. פישמן, פ"ד לד (3) 792).