אורן נ' בנעמו ואח'

 1.עם הגשתם, אתמול, של סיכומי-תשובה מאת התובע באה העת לסיים את בירורה של תובענה זו, התלויה ועומדת לפניהם של מותבים שונים בבית-משפט זה מחודש מרס 2014. זוהי תביעה לסילוק-ידם של נתבעים 9-1 ממקרקעין, שהתובע זכאי להירשם כבעליהם, ברחוב הרב קוק 35 בתל אביב-יפו, בגוש מס' 6915, חלקה 55. הנתבעים הללו, בעליהם של המקרקעין השכנים בחלקה 52, בנו בשטחם באמצעותה של חברה קבלנית, היא נתבעת 10, תוספת לבית-מגורים קיים. מה, שנותר להכרעה בהליך שלפנַי הוא ענינם של כלונסאות, אשר נוצקו בעומק-הקרקע לשם-ביסוסה ואין חולק כי חדרוּ לתוך שטחו של התובע.

2.לְמומחה מטעמו מינה בית-המשפט את המודד המוסמך ושמאי-המקרקעין, מר זהר עירון. המומחה נתבקש למדוד את מקרקעי-הצדדים, לקבוע את מיקומו הנכון של קו-הגבול בין החלקות ולקבוע אם משהו ממקרקעי-הנתבעים חדר לאלה של התובע. המומחה ביקר במקרקעין ביום 14.4.2015. לחוות-דעתו שבכתובים הוא צירף מפת-מדידה ועליה סומן באורח ברור הגבול שבין החלקות. "מהמפה עולה", חיווה המומחה את דעתו, "כי חלק מהכלונסאות נמצא גם בתחום החלקה שבבעלות התובע" (העמוד השני לחוות-דעתו, בפִּסקה הרביעית). החדירה סומנה ונראית היטב במפת-המדידה, שצורפה לחוות-הדעת, אפילו בעיניו של מי, שאין מומחיותו במדידות ובשרטוטים. בתצלומי-צבע, שצורפו גם הם לחוות-הדעת, נראו ראשיהם החשופים של כלונסאות לאורך קיר-הבטון, שהוקם בסמוך לקו-הגבול ונועד ליצור חיץ פיזי בין החלקות. לפי התוכניות היו הכלונסאות, כולם, אמורים להיקבע במקרקעי-הנתבעים. בפועל, חדר חלק מהם לשטחו של התובע.

3.בכתב-הגנה, שהגישו הנתבעים יחד קודם שנתפצל ייצוגם לנתבעים 9-1 מזה ולנתבעת 10 מזה, הם הכחישו נמרצות כי פלשו למקרקעי-התובע. אם אנכה מכתב-ההגנה ההוא טענות-סרק כמו הטענה כי התובע נעדר זכות-עמידה היות, שבעת הגשתה של התובענה לא היה הוא בעליהם היחיד של המקרקעין (וממילא, במרוצת-השנים, השתנה הדבר – פרוטוקול, בעמ' 94, ש' 2), נותרה גרסתם של הנתבעים כי כלונסאות אמנם חדרו, אך "עסקינן בחריגות מינימליסטיות בחלק מן הכלונסאות אשר הנתבעים יפעלו להסירן" (הפִּסקה השנייה לכתב-ההגנה). באופן כללי הייתה הטענה כי התביעה הוגשה מטעמים, שאינם עניניים וכל יסודה ברצונו של התובע להזיק לשכניו ולמנוע מהם את הבנייה במקרקעיהם.

4.לא פחות מחמישה דיונים הקדיש בית-משפט זה, קודם שנקבעה התובענה לדיון לפנַי, בניסיון להביא את הצדדים לכלל-הסכמה. התנהל גם הליך של גישור. המאמצים הללו לא צלחו. לא אטעה אם אעריך כי היה זה, בייחוד, בשל הטינה העמוקה אשר פיתח מי מהצדדים כלפי רעהו ופִּרנסה הליכים נוספים לפניהן של ערכאות, לרבות בטענות לאלימות שעד זוב-דם. לפרקים התבונן בית-המשפט בפליאה ממש על התכתשויות משפטיות חסרות-תוחלת, רבות-מכל-רבות ומיותרות-מכל-מיותרות, שהקפיד מי שהקפיד להכביר בשם שולחיו. הצטרפותו, בשלב מאוחר יותר, של עורך-הדין כשר אל התיק תרמה, במידה ממשית, להעלאתם של הדברים על פסים של התדיינות משפטית מקובלת.

5.אומַר, על-אתר, כי אני מקבל את האמור בחוות-דעתו של המומחה מטעמו של בית-המשפט. זאת, לא רק לפי הכלל הידוע בדבר משקלה של חוות-דעתו של מומחה בלתי-תלוי אלא, בכל הכבוד, גם לפי מקצועיותו של המומחה, הנשקפת הימנה ושל תהליך-הבדיקה שערך במקרקעין. חוות-הדעת, שהניח מר עירון לפניו של בית-המשפט, עמדה במבחנן של לא פחות משלוש חקירות נגדיות, בידי באי-כוחם של הצדדים כולם. היא לא נסתרה, הן לענין סימונו של קו-הגבול והן לענין-מיקומם של הכלונסאות במועד-ביקורו במקרקעין. מדוכן-העדים באר המומחה, לפרטים, מה היו הבדיקות שיישם, מה הכלים ששימשוהו, אילו שיטות הוא נקט וכיצד הגיע למסקנותיו (פרוטוקול, מעמ' 44, ש' 16; עמ' 49, מש' 12). הוא הסביר כי אלו נתגבשו על-יסודן של מדידות, שערך בעצמו ולא על-בסיס עבודתם של אחרים (שם, בש' 12). לאחר קריאתה, ועם שמיעתו של המומחה מדוכן-העדים, אני מקבל את האמור בחוות-דעתו כמשקף לאשורה את תמונת-הדברים העובדתית ביום-ביקורו במקרקעין.

6.בפרשה דומה, שגם בה נמצאו כלונסאות חודרים למקרקעי-השכן, דיברתי במאזן בין ערכים, בני-שיָכות לענין, שיש להעמיד לבחינה:

"דרך כלל, בנסיבות שבהן נחה דעתן של ערכאות כי סילוק-היד לא יסב פגיעה העולה על הנדרש, סעד זה הוא התרופה הנכונה להסגת-גבול במקרקעין. ברם, את בחירתו של הסעד גודר מגוון רחב יותר של שיקולים. לכולם נדרש בית-המשפט לתן את דעתו לפני שהוא קובע את טיבו של הסעד שייפסק. בייחוד יש לתן את הדעת לכך שאֶל מול הזכות, המסורה לבעליהם של מקרקעין בסעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ'ט-1969 'לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין', מחייב סעיף 14 לחוק וכמותו גם הדין הכללי שימוש בזכות בתום-לב. יסוד-מוסד בעיקרון של תום-הלב הוא שמירה על מידה ראויה. עם השיקולים שעל הכף, התומכת בסעד של סילוק-יד, נמנ[ים] מעמדה הנישא של זכות-הבעלות במקרקעין ושלטון-החוק, המסתייג מבנייה אסורה במקרקעי-הזולת. שיקולים אחרים ה[ם] מידת-הפגיעה בבעל-המקרקעין הנפלשים, והיסוד הנפשי שנלווה לפעולת-הפלישה" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 9207-08-10 מלון אמפריאל ת"א בע"מ נ' ביתרמי בע"מ, בפסקאות 12-11 לפסק-דיני (פורסם במאגרים, 29.12.2016)).

עריכתו של מאזן-אינטרסים במקרה שלפנַי מוליכה למסקנה כי יש להורות על סילוק-היד. ראשית, היקפה של החדירה ובה חזה המומחה מטעמו של בית-המשפט איננו זניח. שנית, לא נסתרה טענתו של התובע כי חדירה זו עלולה להגביל שימוש עתידי במקרקעיו. התובע העיד, באורח מפורט למדי, כי "הכלונסאות האלה זה 45 סנטימטר לכל האורך שצריך להזיז כשאני ארצה לבנות, הם גוזלים לי 45 סנטימטר כפול 30 מטר לכל אורך המגרש. זה מגביל אותי באפשרויות הניצול של המגרש שלי. מחר אני ארצה לבנות מרתף[,] אני יכול לבנות מרתף הרבה יותר קטן. זה מצמצם לי את המגרש" (פרוטוקול, מעמ' 84, ש' 15). שלישית, לא הונח יסוד למסקנה כי ציווי על סילוק-היד יקים חשש ממשי ליציבותם של המקרקעין משני הצדדים, או שיסכן באופן ממשי אינטרס חשוב אחר של אלה או של הציבור. אין, אפוא, יסוד שלא להעדיף את זכות-הבעלות של התובע על-פני ענינם של הנתבעים. מקל וחומר הוא הדבר במקום שבו, כפי שהוסבר, הנתבעים עצמם ראו מקום להתחייב לסילוקה של כל חדירה למקרקעי-השכן.

7.אם בהתחייבות זו עסקינן הרי שבתאריך 16.12.2014, בעוד התביעה מצויה טרם שמיעתן של ראיות, הגישה נתבעת 10 הודעה וכותרתה: "בקשה לסילוק על הסף מחמת מעשה עשוי". הנתבעת הזו, נתברר, פעלה על דעת עצמה, שלא לפי הוראתו של בית-המשפט ושלא בתיאום עם התובע, אך "באישור ותיאום עם עיריית תל אביב", לסילוקה של עילת-המחלוקת. לפי עמדתה, משימה זו הושלמה בהצלחה. "כיום", נכתב, "אין ולו כלונס אחד, המצוי בשטחו של התובע, וזאת אף לא בסנטימטר אחד(!)" (פִּסקה א' להודעה. סימן-הקריאה והסוגריים הם במקור).