ת"א 52418-10-14 אברהימיאן נ' ברוכים ואח'

לפניי בקשה להורות על הפקדת ערובה בסך של 18,400 ₪ להבטחת הוצאות המבקשים – הם הנתבעים בתיק העיקרי.

לטענתם המבקשים, יש להורות על הפקדת הערובה לאור מצבו הכלכלי של המשיב, כפי שעולה הן מכתב תביעתו והן מהתגובה לבקשה הנוכחית. בשל כך, טוענים המבקשים קיים חשש ממשי כי עם דחיית התביעה, לא יוכלו להיפרע ולקבל את ההוצאות שייפסקו לטובתם.

עוד הם טוענים כי יש להורות על הפקדת הערובה כאמור לאור סיכויי התביעה הקלושים, לשיטתם.

לטענת המשיב – הוא התובע – המשמעות של הדרישה להפקדת ערובה להוצאות המבקשים הנה סגירת שערי בית המשפט בפניו. המשיב מסכים כי הנו אדם קשה יום ומטיל את האחריות למצבו הכלכלי לפתחם של המבקשים. על כן, לשיטתו השימוש שעושים המבקשים במצבו הכלכלי הקשה שהם עצמם גרמו, לשיטתו, על מנת לחסום את זכותו לגישה לערכאות מעיד על לא מעט ציניות ויש לדחותו.

דיון והכרעה

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מעניקה לבית המשפט שיקול דעת רחב ביחס לאיזון הנדרש בגדרה וקובעת כדלקמן:

(א)בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב)לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

תקנה זו באה לאזן בין שני אינטרסים חשובים: זכות הגישה לערכאות של התובע אשר זכתה למעמד חוקתי ראשון במעלה (ראו, בין היתר, ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577, 629 (1997)) והחובה למנוע תביעות סרק ולהבטיח כי יהא לנתבע ממי להיפרע את הוצאותיו, באם התביעה נגדו תידחה (רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין [פורסם במאגרים] (13.11.2014)).