ת"א 52241-05-12 ריבקוב נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

התובע, יליד 1956, הגיש תביעה זו לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לו לטענתו בתאונת דרכים מיום 20.8.09 (להלן: "התאונה"), שהיא גם תאונת עבודה, על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

קביעת המוסד לביטוח לאומי ובקשה למתן רשות להבאת ראיות לסתור קביעה זו

ועדת העררים של המוסד לביטוח לאומי, קבעה לתובע נכות צמיתה המהווה נכות על פי דין, בהתאם להוראות סעיף 6ב לחוק. החלטת הועדה מיום 19.11.11 הנה כדלקמן: "הועדה עיינה בצילום הוידיאו, אשר בו נצפה התובע מתנהל באופן חופשי לחלוטין, תוך שהוא מניע את צווארו לכיפוף, עד כדי מגע סנטר בחזה, סיבוב הראש לימין ולשמאל לטווח שנראה לעינינו מלא, ללא כל עוויתות של כאב. תנועות הצוואר מבוצעות באופן ספונטני ומהיר, לא לאט ולא בזהירות. יש לראות גם בעת נפילת חפץ לרצפה, כפיפה מהירה, ספונטנית וחופשית להרמתו, שוב ללא כל עוויתות או כאב, ללא שימוש בזהירות או באיטיות. ממצאים אלו עומדים בניגוד לממצאים אשר הוצגו לפנינו בעת בדיקתו, אשר הראתה מגבלה קשה של סיבוב הראש שמאלה ומגבלה בינונית של סיבוב הראש ימינה, כיפוף אפסי, ומגבלה בין קלה לבינונית בכיפוף עמוד שדרה. הועדה האזינה לעו"ד בקשב רב לדבריו, ומבקשת להתייחס בנקודות הבאות:  א. זו דעתנו שאין זו יד המקרה שכפי שנראה אצל התובע הזה, ובדומה לתובעים דומים אחרים שמצולמים, תמיד גל הסינוס השלישי הינו בעת הבדיקה בועדה, וגל הסינוס החיובי הוא נטול הכאבים והמגבלות, הוא בעת הצילום. הדעת אינה סובלת הסבר זה. ב. לעניין ממצאי ההדמיה, ממצאים אלו כמובן הינם תומכים, ואולם הם כשלעצמם אינם קובעים נכות, ואם קובעים, הרי שהסעיף עבור פריצת דיסק למשל מקנה 0% אחוזים. לסיכום, התרשמותנו מממצאי הבדיקה וממצאי הצילום, יש לדעתנו עקב התאונה מגבלה קלה בהנעת צוואר המקנה 10% לפי 37 (5) (א) ומגבלה קלה בהנעת עמ"ש מותני 10%, 37 (7) (א) לצמיתות".

ועדת העררים של המוסד לביטוח לאומי, היתה ערה איפוא לסרט הוידיאו, וכן לטענה כי התובע מפריז בתלונותיו. למרות זאת קבעה הועדה לתובע נכות צמיתה של 10% בגין מגבלה קלה בעמוד שדרה צווארי ו- 10% בגין מגבלה קלה בעמוד שדרה מותני, וסה"כ 19% נכות צמיתה כתוצאה מן התאונה.

סעיף 6 ב' לחוק קובע: "נקבעה על פי דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה על פי חוק זה. ואולם, בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שישמעו". בענייננו, בכתב ההגנה לא ביקשה הנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (אם כי צויין כי היא שומרת על זכותה להגיש בקשה כזו). לאחר מכן הוגשו בקשות, תחשיבי נזק, ונערכו דיונים שונים. תחשיב הנזק מטעם הנתבעת שהוגש ביום 22.5.13, איננו מעלה אפשרות כזו ולו ברמז. הנתבעת לא טענה, לא בהודעות שהוגשו לבית המשפט, ולא בקדם המשפט, כי בכוונתה לבקש להביא ראיות לסתור את חוות הדעת של המוסד לביטוח לאומי בהתאם להוראות סעיף 6 ב' הנ"ל.

לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה על פי הצעת פשרה שניתנה על ידי בית המשפט, נקבע התיק להוכחות, כאשר הצדדים הצטוו להגיש טרם הדיון את כל הראיות שהם מבקשים להסתמך עליהם, למעט תצהירי חוקרים.

במועד שנקבע להוכחות, ביום 29.10.14, נשמעו כלל הראיות של שני הצדדים, התובע סיכם את סיכומיו לתביעה, ורק בשלב מאוחר זה, בעת סיכומים בעל פה מטעם הנתבעת, עלתה לראשונה הבקשה להתיר לנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי.

הנתבעת הצדיקה את בקשתה המאוחרת, בכך שהבקשה נסמכת על סרטי וידיאו שהוצגו בפני התובע רק בעת חקירתו הנגדית, ולכן לא ניתן היה לחשוף אותם קודם לכן. בית המשפט פטר את הנתבעת מהגשת תצהירי חוקרים בשלב הגשת הראיות. בעת חקירתו של התובע, הוצגו בפניו שני סרטי וידאו, האחד שצולם ע"י חוקרי המוסד לביטוח לאומי מיום 28.10.2010 (להלן: "הסרט הראשון"), והשני שצולם ע"י חוקר מטעם הנתבעת ביום 28.6.2013 (להלן: "הסרט השני").