ת"א 52025-05-15 בן ישראל נ' עיריית בת ים ואח'

התובע הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעות, וטען כי שכר נכס מאת הנתבעת 2, ופינה אותו בסוף שנת 2002, בהסכמת הנתבעת 2, אלא שקיבל תביעה מאת הנתבעת 1 בגין חובות ארנונה, הואיל ושמו מופיע כמחזיק.

התובע טוען כי לאור העובדה שלא היו בידיו אסמכתאות, אולץ התובע לקבל על עצמו גזר דין קשה, בו חויב בפסק דין בגין חוב הארנונה, כאשר הסבריו של התובע שאיננו מחזיק בנכס בתקופה שבין השנים 2003 ל – 2007 לא נתקבלו, בשל טעות ברישום.

התובע טוען כי ביצע חקירה, בה עלה כי נחתם הסכם שכירות חדש והבעלות בחברת החשמל עברה לשוכר החדש, דבר המוכיח, לטענתו, כי משנת 2003 התובע לא החזיק בנכס.

הנתבעת 1 הגישה כתב הגנה, וטענה לדחייה על הסף בשל מעשה בית דין, והעדר עילה כנגד הנתבעת 1.

הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה, והעלתה טענות מקדמיות של התיישנות ושיהוי, העדר יריבות, והצטרפה לטענת הנתבעת 1 בעניין מעשה בית דין, וכן טענה כי על התובע החובה לעדכן את פנקסי העירייה בעניין זהות המחזיק.

בדיון פירטו ונימקו הצדדים את טענותיהם.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, אני קובעת כי במקרה דנן צודקים הנתבעים בטענותיהם בעניין קיומו של מעשה בית דין.

מהמסמכים שהוגשו עולה כי ביום 02/07/13, ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים בעניין מתן פסק דין כנגד החברה תפוז תעשיות מטבחים בע"מ.

(ראה תא"ק 4879-02-13 בבית משפט השלום בתל אביב, כב' השופט משה סובל).

באותו תיק, נדונה גם בקשת הרשות להגן של התובע ביום 03/10/13, וניתן פסק דין בגין הסכומים המפורטים בדברי ב"כ הנתבעת 1.