ת"א 51783-01-16 פרי פומרנץ נ' בנק דיסקונט לישראל בעמ ואח'

 מונחת לפניי תובענה שהגיש מר אריה פרי פומרנץ (להלן: "התובע"), נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ ובנק דיסקונט לישראל בע"מ ניו יורק (IDBNY) (להלן: "הנתבעים"), על רקע נזקים נטענים שנגרמו לו לטענתו בקשר עם עבודתו אצל הנתבעים.

בקליפת האגוז אציין שמושא התובענה הוא הליכים מנהליים ופליליים שמתנהלים נגד התובע בארגנטינה על-ידי הרשויות הרגולטוריות. הליכים אלו ננקטו נגד התובע בהיותו נציגם הרשום של הנתבעים בארגנטינה ובהתאם להוראות הדין הארגנטינאי. התובע גורס בין היתר כי במועדים הרלוונטיים להליכים האמורים, הוא לא שימש כנציגם של הנתבעים לאור סיום תפקידו. משכך הוגשה התביעה שלפניי שבגדרה הוא טוען כי הנתבעים לא פעלו כנדרש לעדכון הרישום של מחליפו ברשויות הרלוונטיות בארגנטינה, ובשל כך נגרמו לו הנזקים הנטענים.

הנתבעים טענו בכתב ההגנה שהסמכות העניינית לדון בתובענה ולמצער בחלק מהעילות שבה, מוקנית לבית הדין לענייני עבודה וזאת בהינתן שהעילה נעוצה ביחסי העבודה ששררו בין התובע לבין הנתבעים, כאשר אין חולק שבין הצדדים שררו יחסי עובד-מעביד. הנתבעים השתיתו את עמדתם על ההלכה שנקבעה בעניין ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 508 (2004) (להלן: "הלכת ליפקונסקי") וכן על רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (פורסם בנבו, 14.10.15) (להלן: "עניין רוחם"). עוד הפנו הנתבעים להחלטה שניתנה על-ידי בית משפט השלום תל אביב יפו ביום 7.6.16 (ת.א. 51638-01-16 קיסר נ' בנק דיסקונט בע"מ) (להלן: "עניין קיסר"). הנתבעים טענו שהחלטה זו הורתה על מחיקת תביעה דומה עד מאד לזו שלפניי, וזאת נוכח קביעתו של בית המשפט כי התביעה האמורה נמצאת בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות הוריתי לתובע ליתן את עמדתו בשאלת הסמכות העניינית של בית משפט זה וזאת לאור עמדת הנתבעים כאמור.

בתגובתו טען התובע כי לא ניתן להסתמך על ההחלטה בעניין קיסר מכיוון שהוגש עליה ערעור שעודנו תלוי ועומד; אין מקום לפצל את תובענת התובע בהינתן שעסקינן במסכת עובדתית אחת כמו גם חוסר היעילות שייגרם מהפיצול והחשש מהכרעות סותרות; התובע מאשר שאמנם שררו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד ואולם הנזקים הנטענים אירעו לאחר תום יחסים אלו ובעטייה של התנהלות רשלנית מצד הנתבעים. התובע הוסיף וטען כי מרכז הכובד של טענותיו, כעולה מכתב התביעה, הוא בטענות נזיקיות שהסמכות לבררן נתונה לבית המשפט המחוזי.

לאחר ששבתי ועיינתי בכתבי הטענות ונתתי דעתי למלוא טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שבמקרה דנן אין מנוס מפיצול התובענה ומשכך על התובע לתקן את כתב התביעה. אסביר;

בהלכת ליפקונסקי נקבע כי במקרים שבהם תובענה כורכת בצוותא חדא עילות שנמצאות בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, עם עילות שנמצאות בסמכות בית המשפט האזרחי, אזי לא יהא מנוס מפיצול התובענה וזאת חרף הקשיים שכרוכים בתוצאה זו (ראה: הלכת ליפקונסקי, בפסקה 21; עניין רוחם, בפסקאות 37-32).

סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה") קובע כי:

"לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון – בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתם ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];".

משכך, על מנת שתובענה תמצא בגדר סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, עליה לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: קיומם בעבר או בהווה של יחסי עובד-מעביד; עילת התובענה נעוצה ביחסי העבודה; העילה אינה עוולה מכח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (וראה: עניין רוחם, בפסקה 30).

בית המשפט העליון עמד על טיבו של תנאי העילה, באומרו ש"משמעות המונח 'עילה ביחסי עבודה' לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה...הובנה כמכוונת למכלול העובדות המולידות זכות או חובה הנובעת מיחסי העבודה או זכות שמקורה במשפט העבודה" (עניין רחום, בפסקה 31).