ת"א 51775-01-17

בפני בקשת התובע להתיר לו להביא ראיות לסתור קביעת הוועדות הרפואיות שליד המל"ל אשר קבעו כי לתובע לא נותרה נכות כלשהיא בעקבות התאונה, ובהמשך לכך הוא עותר למנות מומחה בתחום הנפשי.

הנתבעת הגישה תגובה מטעמה ומטבע הדברים במסגרתה הודיעה אודות התנגדותה לבקשה. הנתבעת ביקשה להשהות מתן ההחלטה בבקשה על מנת לאפשר לה לפעול לאיסוף תיקיו הרפואיים של התובע ולהגיש תגובה משלימה מטעמה, ככל שיתעורר צורך בכך.

בנסיבות העניין, לא מצאתי צידוק לעיכוב מתן ההחלטה בבקשה כבקשת הנתבעת ומשאין חשש שבכך ייגרם לה עיוות דין לאור התוצאה שהגעתי אליה והיא דחיית הבקשה, שכן הטענות שהעלו הצדדים בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, די בהן כדי לבסס הכרעה בבקשה.

להלן סקירה של ההליכים שנקט התובע על־פי חוק הביטוח הלאומי: המדובר בתאונת דרכים שבה היה מעורב התובע ביום 17/04/2013 כאשר במהלך נסיעתו לעבודתו הוא פגע ברוכב קורקינט חשמלי וכתוצאה מכך נפגע המשתמש בקורקינט באורח קשה. התובע טען לבעיות נפשיות שהתפתחו אצלו לאחר התאונה בעיקר כתוצאה מהמחזה שנגלה לנגד עיניו בזירת התאונה וראיית רוכב הקורקינט הפצוע. התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדה רפואית שליד המל"ל מדרג ראשון קבעה בישיבתה מיום 06/01/2014 כי לתובע נכות זמנית בשיעור של 10% מיום 01/05/2013 ועד ליום 30/06/2014. ביום 18/06/2014 קבעה הוועדה הרפואית כי לתובע לא נותרה נכות כלשהיא בעקבות התאונה. התובע ערער על ההחלטה האמורה וביום 21/01/2015 דחתה הוועדה הרפואית לעררים את ערעורו והותירה קביעת היעדר הנכות על כנה. לדברי התובע בסעיף 2.4 לבקשה, מאחר שהוועדה הרפואית לעררים לא התייחסה למכלול המסמכים שהוגשו לה, הוא הגיש ערעור לבית־הדין לעבודה אשר קיבל את הערעור והחזיר את עניינו לוועדה הרפואית לעררים (אציין כי התובע לא צירף לכתב התביעה או לבקשתו עותק מפסק־דינו של בית הדין האזורי לעבודה המקבל את ערעורו). הוועדה הרפואית לעררים דנה בשנית בעניינו של התובע ובישיבתה מיום 25/11/2015 החליטה שלא לשנות מקביעתה הקודמת שלפיה לתובע לא נותרה נכות כלשהיא. התובע לא אמר נוֹאָשׁ והוא הגיש מאוחר יותר למל"ל תביעה להחמרת מצב. ביום 10/08/2016 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון שלא חלה החמרה במצבו של התובע, והלה ערער על החלטה זו, אך גם ערעור זה נדחה על־ידי הוועדה הרפואית לעררים בישיבתה מיום 30/11/2016.

סעיף 6 ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, קובע לאמור:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה ; ואולם בית משפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו" (ההדגשה לא במקור)

על משמעות הסיפא של סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד הנ"ל עמד כב' השופט אור בפסק דינו בע"א 5779/90 – הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4), 77, שם הוא ציין דברים יפים אלו:

"יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד... אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר... אכן, פסיקתו העקבית של בית משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי הסיפא של סעיף 6ב', ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד" (שם, בסעיף 4 לפסה"ד) (ההדגשות לא במקור)

כב' השופט אור חזר וקבע שה"כלל הוא, שהבאת ראיות לסתור החלטה של ועדה רפואית תתאפשר רק במקרים נדירים ויוצאי דופן" [רע"א 7967/00 – המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' רונן דנון, תק-על 2000(4), 708, בסעיף 6. ראו גם רע"א 7955/99 – דוד שאול נ' כלל, חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2000(2), 631, בסעיף 4(ג) להחלטה].