ת"א 51650-03-15

לפני בקשת הנתבעים/מבקשים להורות לתובעת שכנגד- היא המשיבה- להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם במידה ותידחה התביעה כנגדם.

1.המבקשים הינם בעלי דירות בבית משותף בתל אביב. במהלך שנת 2012 התקשרו המבקשים עם המשיבה בהסכם לבניית מרפסות בבית המשותף. בכתב תביעתם טוענים המבקשים כי המשיבה הפרה את ההסכמים איתם, לא עמדה בלוחות הזמנים שנקבעו בהם ואיכות עבודתה נמצאה לקויה. כך, נתגלו ליקויים רבים במרפסות אותן בנתה.

2.המשיבה הגישה תביעה שכנגד ובה טענה, בין היתר, כי המבקשים הם שהפרו את ההסכמים הפרה יסודית, שעה שבטלו את ההסכמים עימה מבלי שהיו להם חוות דעת מבוססות ועל סמך "חששות" בלבד; עכבו את ביצוע העבודות בכך שערכו שינויים חד צדדים במבנה הנציגות, בזהות המהנדס ובקונסטרוקציה של המרפסות; סלקו אותה באופן חד צדדי ממקום העבודות ומנעו ממנה להשלימן ובכך גרמו לנזקים באשר לציוד שהושאר במקום וכן פגעו במוניטין שלה ומנעו השלמת עסקה שעמדה לחתום עם בנין המצוי בסמיכות לבניינם.

על כן, הוגשה התביעה שכנגד על סכום של 800,000 ₪.

3.טענות הצדדים-

לעמדת המבקשים יש להורות למשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם במידה ותידחה התביעה כנגדם. לשיטתם, המשיבה הינה חברה בע"מ ועל כן, יש לפעול בהתאם להוראות סעיף 353א' לחוק החברות ולהורות לה על הפקדת ערובה.

עוד טוענים הם כי התביעה שכנגד הוגשה על מנת להוות "משקל נגד" לתביעתם העיקרית וסיכוייה נמוכים במידה ניכרת וכי מצבה הכלכלי של המשיבה מקים חשש ממשי ולפיו לא תוכל לשאת בהוצאותיהם במידה ותידרש לכך.

4.מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה. לעמדתה, בהיותה תובעת שכנגד ולא תובעת בתובענה העיקרית, לא חל סעיף 353א' באשר לעניינה ועל כן- אין להורות על חיובה בהפקדת ערובה. זאת הואיל והרציונל אשר עומד בבסיס חיובים בהפקדת ערובה- מניעת הגשת תביעות סרק- איננו חל. כן, מציינת היא כי הן התביעה העיקרית והן נובעות מאותן העובדות והנסיבות ומכאן כי ההוצאות אותן על המבקשים להוציא ביחס לתביעה הנגדית "נבלעות" בהוצאות התביעה העיקרית.

5.אשר להוצאות המשפט, מציינת המשיבה כי יש ביכולתה לשאת בהן- ואף מצרפת אסמכתאות מרו"ח- וטוענת כי בבחינת האיזון בין הצדדים- תעלה הפגיעה בה, ככל שתידרש להפקיד ערובה, על זו אשר תגרם למבקשים, שכן הוצאות המבקשים מתחלקות בין כולם.

בסיום, מבהירה המשיבה כי סיכויי התביעה שכנגד גבוהים וממילא לא ניתן לקבוע בשלב זה של ההליך כי הינם נמוכים במידה ניכרת המצדיקה חיוב בערובה.

6.בתשובתם, טוענים המבקשים כי על פי פסיקה בנושא, גם תובעים שכנגד יחויבו בערובה ואין הם זוכים לפטור. בייחוד אמורים הדברים כאשר, כבענייננו, אין זהות בין הפלוגתאות בשני ההליכים והשאלות אותן יש לברר בשתי התביעות.

עוד מציינים המבקשים כי אין באישורים שצירפה המשיבה כדי ללמד כי תוכל לשאת בהוצאות במידה ותידרש לכך. על כן, שבים הם ועותרים לחיובה בהפקדת ערובה בשיעור של 10% מגובה התביעה.

7.דיון והכרעה-

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להתקבל בחלקה.

סע' 353א' לחוק החברות קובע כי : " הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. "

8.ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממושבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (2009) (פורסם במאגרים), עמד בית המשפט על הכללים למתן הוראה על הפקדת ערובה בקבעו : "סעיף 353א לחוק מגדיר מספר תנאים שבהתקיימם רשאי בת המשפט להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, במידה ויזכה בדין: (א) מדובר בחברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת. (ב)הדבר ייעשה לבקשת הנתבע. אלא אם כן (ג) סבר בית המשפט שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה. או (ד) אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע..."