ת"א 51526-05-16 טיב שתיל בע"מ ואח' נ' אשרף ואח'

1.המבקשת עותרת לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להוצאותיה במסגרת תביעה שכנגד בסך של כחצי מיליון שקלים אשר הגיש המשיב כנגדה בגין טענה כי סיפקה לו בנובמבר 2011 שתילי קישוא פגומים.

ההליך נפתח בהגשת תביעה של המבקשת כנגד מר סימון אשרף ולאר מכן צורף המשיב כנתבע נוסף בטענה כי רכשו יחד את השתילים וחייבים בגין רכישתם סך של כ- 80,000 ₪. בתביעה נטען כי נמסרו שיקים שחזרו. בכתב הגנתו נטען כי השתילים שסופקו היו פגומים והוגשה במקביל תביעה שכנגד, על בסיס חוות דעת שמאית המעריכה נזק של 460,000 ₪. לפי השמאי ביקר הוא בחלקה בה נשתלו השתילים ביום 30.11.11, לאחר עקירת החלקה ושנותרו בה שלוש ערוגות לבחינת השמאי. השמאי סבור כי איתר בשתילים סימנים המעידים כי השתילים היו פגומים עקב טיפול הורמונלי במשתלה.

לטענת המבקשת מאחר והמשיב תושב השטחים, מודה כי אין לו יכולת כלכלית ומאחר ולשיטתה סיכויי התביעה שכנגד קלושים, גם לאור השיהוי בהגשתה, יש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להוצאות שלא תפחת מסך של כ- 100,000 ₪ המשקף אומדן נמוך של ההוצאות הריאליות שתידרש לשאת בהן.

המשיב מתנגד לבקשה, אינו טוען ליכולת כלכלית או נכסים בישראל, אולם סבור כי לא מדובר בתביעת סרק המצדיקה הפקדת ערובה להוצאות.

2.ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, עמד כב' השופט ח' מלצר על תכליתה של תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי:

"עיקר תכלית התקנה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר בית המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים. עם זאת, אין הכוונה להגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים. על כן, בית המשפט יפעל בנושא זה במתינות, תוך הפעלת שיקול דעת זהיר לגבי אופן הבטחת הוצאות המשפט. ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647 (1990) (להלן: פרשת אויקל); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז (3) 846 (1993); רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד (2) 845 (2000); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 751-750 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן – גורן, 2009).

הפסיקה התוותה כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה זו, בשים לב להיעדר קריטריונים בתקנה עצמה. מקובל כי בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות (אשר נחשבת לזכות בעלת אופי חוקתי מן המעלה הראשונה ואף כזכות המהווה תנאי בסיסי לקיומן של שאר זכויות היסוד – ראו: פרשת אויקל; רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577 (1997) (להלן: פרשת ארפל); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (5) 433, פסקה 12 לפסק הדין (2003)) לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד באם תידחה התביעה נגדו (ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', פ"ד נח (5) 865 (2004) (להלן: פרשת איברהים)). שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להחליט בעניין תקנה 519(א) לתקנות רחב הוא (עיינו: פרשת איברהים, שם, בפסקה 5). בית המשפט מביא בחשבון גם שיקולים נוספים, כגון: סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה וכן מיהות הצדדים. במסגרת זו ניתן אף משקל למידת תום הלב בנקיטת ההליך. עיינו והשוו: פרשת אויקל; פרשת איברהים, שם, שם; דודי שוורץ סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות 99-31, 112-1 (תשס"ז)."

אמנם המקרה דנן אינו מקרה מובהק של נסיבות חריגות המצדיקות חיוב תובע בהפקדת ערובה, אולם באיזון מכלול הנתונים ובשים לב למקום מושבו של המשיב והעדר יכולת כלכלית או נכסים בישראל, יש לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות. אמנם גם התביעה העיקרית הוגשה לאחר מספר שנים ממועד יצירת החיוב, אולם הדעת נותנת כי במידה ובזמן אמת היה סבור המשיב כי יוכל להוכיח כי נגרם לו נזק בשיעור של כחצי מיליון שקלים, לא היה משהה תביעתו בעניין זה עד שייתבע על עלות השתילים. בנסיבות אלו ניתן להתרשם כי התביעה שכנגד במידה רבה, נועדה ליצור משקל נגדי לחובה לפרוע את החוב ולאור הנימוקים שפורטו לעיל, מצאתי כי ניתן לחייב המשיב בהפקדת ערובה.

3.עם זאת,על שיעור הערובה להיקבע במתינות נוכח תכליתה. בע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז (3) 846 נפסק כי אחת המטרות המרכזיות של הפעלת תקנה 519 היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה קלושים.