פלונים נ' בית החולים רמב"ם ואח'

בפניי תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית.

1. התובעת 1 (להלן – התובעת) היא ילידת 20.11.99. היא נולדה כשהיא סובלת מליקויים שונים, ביניהם מום לב מורכב ופגיעה קוגניטיבית.

2. שאלת חבותם של הנתבעים נדונה והוכרעה בהחלטה מיום 5.2.24, המהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן – החלטת החבות). בהחלטה נקבע כי הוכח שאם היו הנתבעים פועלים באופן סביר היה מופסק ההיריון, וכי הנתבעים אחראים לנזקי התובעת בגין הולדה בעוולה. בהחלטת החבות אף נדחתה טענת הנתבעים כי יש להגביל את החבות לנזק הלבבי בלבד, וכי שאר הנזקים, ובהם הלקויות הקוגניטיביות, לא היו צפויים בעת ההיריון ולכן הנתבעים אינם חבים לפצות בגינם. נקבע כי בעיותיה הרפואיות של התובעת, ובהן ההפרעה ההתנהגותית והקוגניטיבית מהן היא סובלת, הן ביטוי של תסמונת גנטית; כי תסמונת גנטית בלתי ידועה היה חלק ממערך הסיכונים שיצרו הנתבעים במקרה זה; וכי משזו הוחמצה, בשל התרשלות הצוות הרפואי, חבים הנתבעים בגין כל הנזקים הקשורים לתסמונת זו.

3. על רקע כל האמור, נותר לדון בפיצוי לו זכאים התובעים. התביעה הוגשה לאחר התיישנות תביעת ההורים ובהתאם לפסק הדין ברע"א 4512/13 בית החולים אגודת הסהר האדום (אל הלאל) נ' פלוני (28.8.2014), כך שלא חלה בענייננו הלכת המר (בע"א 1326/07 המר נ' עמית (28.5.2012)) ויש לבחון את התביעה בהתאם להלכה שנהגה עד שניתנה.

4. הנכות. הצדדים הגישו חוות דעת לעניין הנזק בתחומי הנוירולוגיה והקרדיולוגיה, וכן בתחום השיקום.

5. בתחום הנוירולוגיה מצויות בפניי חוות דעת של ד"ר רונן חדי-כהן מטעם התובעים, ושל פרופ' אברהם שטיינברג מטעם הנתבעים.

6. על פי המתואר בחוות דעת ד"ר חדי-כהן (19.2.23), כבר בגיל 5-4 חודשים הציגה התובעת עיכוב התפתחותי רב תחומי וכשל בשגשוג והחלה מעקב התפתחותי. היא שובצה בכיתת חינוך מיוחד בשל שילוב של הפרעת קשב, הפרעות רגשיות ולקויות למידה. למרות הסיוע שקיבלה התקשתה מאוד ותפקודה הדידקטי היה נמוך. גם בגילאי תיכון תוארו קשיים קוגניטיביים ובעיות התנהגות. אובחנה עם מוגבלות שכלית התפתחותית שהוגדרה כגבולית.

7. לפי חוות הדעת, התובעת מתקשה להבין תפקודים מנטליים בסיסיים. בעלת יכולת ורבלית מופחתת, יכולות דידקטיות גלובליות נמוכות ביותר כולל בקריאה, הבנת הנקרא, כתיבה וחשבון. לא יכולה לנהל את עצמה מבחינה עצמית (כסף, תרופות והיגיינה) או מבחינת משק בית. התובעת אף לא מתפקדת בהתאם ליכולת הקוגניטיבית המצופה ממנה. התנהגותה לא תקינה ולא מותאמת לגילה. לתובעת הפרעת התמצאות, היא אינה מודעת למצופה ממנה ולמצבה הרפואי כהווייתו, צריכה תיווך בניהול היגיינה בסיסית ולא יכולה לנהל את עצמה ביעילות. היא פאסיבית וזקוקה לעזרה בארגון. צוין כי השילוב בין היותה מושתלת קוצב לב והמוגבלות השכלית הגבולית יכול בזמנים מסוימים לסכן את חייה. השארתה ללא ליווי והשגחה צמודים מסכנת את חייה. טופלה לאורך חייה בטיפולים רגשיים, פסיכולוגיים והתפתחותיים ותצטרך גם בעתיד. סובלת מקיפוזיס המצריך התייחסות כולל טיפול פיזיותרפיה, וצריכה טיפולים פסיכולוגיים וריפוי בעיסוק לאור הפרעות ההתנהגות שלה. בשילוב כל אלה, תפקודה ההסתגלותי של התובעת נמוך מהיכולת הקוגניטיבית שלה (מוגבלות שכלית גבולית), ולמעשה היא מתפקדת בדרגת מוגבלות שכלית התפתחותית קלה.

8. ביחס לצרכיה של התובעת נקבע בחוות דעת ד"ר חדי-כהן כי התובעת זקוקה למסגרת ביתית. נכתב, כי הטיפולים הרבים, הליווי והחברה שניתנים לה לא יינתנו באופן מספק ודומה במסגרת חוץ ביתית, בפרט בשל מצבה הייחודי הכולל מום לבבי מורכב בשילוב קוצב לב ובשילוב של הפרעות התנהגות וקשיים בהסתגלות. התובעת לא תוכל להתגורר באופן עצמאי אלא במסגרת המשפחה ולאחר מכן בדיור עצמאי עם מטפלת. זקוקה לליווי צמוד והשגחה לכל מקום ובכל שעות היממה עקב תלות בזולת בשל חוסר התמצאות במרחב והבנה לקויה של הסובב אותה. זקוקה לעזרה ברחצה, היגיינה אישית, כביסה ומשק בית, ניהול כספים, הכנת אוכל והתארגנות לפעילות יומיומית. היא לא תוכל לעבוד בשוק החופשי.

9. אשר לשיעור הנכות, קבע ד"ר חדי-כהן 40% נכות בשל מוגבלות שכלית התפתחותית (מש"ה) בדרגה קלה, לפי סעיף 91(2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן - תקנות המל"ל) ו-60% נכות בשל ליקוי התנהגותי המפריע באופן חמור לתפקוד בעבודה ולהקשרים החברתיים, לפי סעיף 32א(1)(ה) לתוספת.

10. מבחינת מעקבים רפואיים נכתב כי התובעת זקוקה להמשך מעקב קרדיולוגי לכל חייה והחלפת קוצבים כל מספר שנים בהתאם להנחיות הקרדיולוגים; למרפאת ריאות, לגנטיקה, לנוירולוגים ופסיכיאטרים בשל הלקות הקוגניטיבית שלה והמופע ההתנהגותי הייחודי שלה; לאנדוקרינולוגים ולגניקולוגים בשל היפרטרופיה של הלביות המצריכות תיקונים ניתוחיים; ולאורתופדים בשל קיפוזיס גבי. צוין כי התובעת לא מתמצאת בבעיות הרפואיות שלה והיא זקוקה לעזרה בליווי, קביעת תורים, לקיחת תרופות והשגחה, כאשר כיום אימה היא שאחראית על כך.

11. מבחינת טיפולים נקבע כי התובעת זקוקה לטיפול פסיכולוגי; לפיזיותרפיה בשל הקיפוזיס הגבי; לריפוי בעיסוק לאור הקשיים הניכרים בתפקודיה הניהוליים; להכשרה מקצועית וניסיון לתעסוקה קבועה במפעל מוגן; להקניית מיומנויות חברתיות על מנת לאפשר לה להשתלב בחברה; ולטיפול מיני ורגשי. צוין כי ההורים זקוקים גם הם לתמיכה רגשית. נקבע כי התובעת תהיה זקוקה למינוי אפוטרופוס לטיפול בענייניה. עוד נקבע כי בטיפול מסור של הוריה ולאור המעקב השיקומי שמקבלת, אין איום על תוחלת חייה.

12. מטעם הנתבעים הוגשו שתי חוות דעת של פרופ' שטיינברג. בחוות הדעת הראשונה (19.5.17) נקבע כי התובעת מתקשרת שפתית בצורה טובה. פעילותה המוטורית תקינה. לדברי ההורים זקוקה לסיוע חלקי ברחיצה, בהיגיינה אישית ובהכוונת פעילויות יומיומיות. לומדת בכיתה יא במגמת תקשורת בכיתת חינוך מיוחד עם בגרות חלקית. יש תלונות על קשיי קשב וריכוז, לקויות למידה, קשיים חברתיים ובעיות התארגנות והתמצאות. אינה נוטלת ריטלין. בבדיקה התנהגות תקינה ושיתוף פעולה מלא. צוינו גם דיסמורפיזם והיפוטוניה קלה. כן נקבע כי סובלת מהפרעות פסיכודידקטיות.

13. פרופ' שטיינברג העמיד את דרגת הנכות על 40% לפי סעיף 32א(1)(ד) לתוספת לתקנות המל"ל בגין הפרעות נוירופסיכולוגיות, ו-10% לפי סעיף 91(1) (מותאם) בגין תפקוד קוגניטיבי ממוצע עד גבולי. בחוות דעת עדכנית (5.10.23), לאחר בדיקה חוזרת של התובעת, תיקן פרופ' שטיינברג את חוות דעתו והעמיד את הנכות לפי סעיף 91(1) על 20% בגין תפקוד קוגניטיבי גבולי.

14. אשר לצרכיה של התובעת, נקבע בחוות דעת פרופ' שטיינברג כי נדרשים מעקב רפואי משולב בהתאם לנכויותיה; מסגרת לימודית מתאימה לקשייה; סיוע במטלות יומיומיות. נקבע כי מבחינה נוירולוגית אין צורך בטיפולים פארארפואיים, ואין צורך בליווי והשגחה.

15. בחוות הדעת העדכנית לא חזר פרופ' שטיינברג על הקביעה כי אין צורך בהשגחה. בחקירתו הנגדית נשאל על כך ואישר כי עמדתו לאחר הבדיקה הנוספת של התובעת היא כי התובעת אינה יכולה להישאר ללא השגחה. בין היתר ציין כי היא תתקשה לזהות סיטואציה מסוכנת ולהבחין בין מותר לאסור.

16. כעולה מהאמור, שני המומחים סבורים כי יש לקבוע לתובעת נכות בשל הפרעה התנהגותית לפי 32א(1) לתוספת לתקנות המל"ל וכן בגין מוגבלות שכלית התפתחותית לפי סעיף 91 לתוספת, אך חלוקים על גובה הנכויות בכל אחד מהסעיפים.

17. אשר לנכות לפי סעיף 32א(1), ד"ר חדי-כהן קבע נכות לפי סעיף קטן (ה) שעניינו ליקוי התנהגותי המפריע "באופן חמור" לתפקוד בעבודה ולהקשרים החברתיים תוך ש"ייתכן צורך בעזרת הזולת לתפקוד", המזכה ב-60% נכות. פרופ' שטיינברג קבע נכות לפי סעיף קטן (ד) שעניינו ליקוי התנהגותי המפריע "באופן משמעותי" לתפקוד בעבודה ולהקשרים החברתיים, המזכה ב-40% נכות. בשים לב למצבה של התובעת כפי שהוא עולה מחוות הדעת ומחקירתם הנגדית של שני המומחים, כמו גם מיתר הראיות שבפניי, אני מעדיף בהקשר זה את קביעתו של ד"ר חדי-כהן לפיה עניינה של התובעת בא בגדרי סעיף 32א(1)(ה) לתוספת. אכן, מעדויות שני המומחים עולה בבירור, כי לקותה של התובעת מפריעה באופן חמור לתפקוד בעבודה ולהקשרים חברתיים. לתובעת חוסר יכולת לתפקודים חברתיים בסיסיים. היא לא תוכל לעבוד וללמוד. היא אף זקוקה לעזרה משמעותית של הזולת לצורך תפקוד בסיסי. במצב זה, אני מקבל ללא קושי את עמדתו של ד"ר חדי – כהן בנקודה זו.

18. אשר לנכות לפי סעיף 91. מסעיף זה עולה כי מוגבלות שכלית התפתחותית "גבולית", המזכה ב-20% נכות, מוגדרת כמנת משכל 70 עד 79, בעוד שמוגבלות שכלית התפתחותית "קלה", המזכה ב-40% נכות, תיקבע במקרים של מנת משכל 55 עד 69. בפועל, עולה מחוות דעת ד"ר חדי-כהן כי הוא מסכים כי מנת המשכל של התובעת מצויה בקטגוריה של מוגבלות שכלית גבולית. קביעתו בדבר 40% נכות מבוססת על כך שעקב מכלול הליקויים מהם סובלת התובעת, תפקודה ההסתגלותי נמוך מהיכולת הקוגניטיבית שלה. ברם, מכלול הליקויים מהם סובלת התובעת בא לידי ביטוי בגדרי נכותה המשוקללת של התובעת, לרבות הנכות לפי סעיף 32א(1)(ה), כמתואר לעיל. לא שוכנעתי כי הדבר מצדיק קביעת נכות גבוהה יותר במסגרת סעיף 91.