ת"א 5129-02 יערן נ' מינהל מקרקעי ישראל בשם מדינת ישראל קק"ל

הבקשה שבפני היא לעיכוב ביצוע פסק דין לפינוי שניתן ביום 2.5.13 בו ניתנה כבר ארכה לפינוי למשך 18 חודשים ממועד פסק הדין .

המבקשים טוענים כי ממועד פסק הדין הם פעלו לקידום על מנת לאפשר את המשך ישיבתם בחווה שבמקרקעין נשוא צו הפינוי לצורך רעייה, בפנייתם לרשויות המוסמכות בהתאם לאמור בסעיף 30 לפסק הדין לפיו ניתנה ארכה לפינוי. עניינם נידון בין השאר בפני שר הבינוי והשיכון ביום 8.9.14 וכן נידון בפני שר החקלאות. בישיבה שהתקיימה עם שר הבינוי והשיכון הודע כי תוקם וועדה לבחינת המדיניות של רשות מקרקעי ישראל, המשיבה שבפני, לעניין הקצאות קרקע לחוות בודדים ושמירה על שטחים פתוחים (פרוטוקול ישיבה בלשכת שר הבינוי והשיכון מיום 8.9.14 , נספח א' לתצהיר המבקש). ביום 29.9.14 החליטה מועצת מקרקעי ישראל על הקמת וועדה כאמור ונקבע כי תגיש את המלצותיה לשר הבינוי והשיכון תוך 4 חודשים ממועד הקמתה (ראו מכתבו של עוזר השר מיום 30.10.14, נספח ב' לתצהירו של המבקש).

לאור האמור וההערכה של המבקשים כי ניתן יהיה לאפשר את המשך ישיבתם בחווה באישור כל הגורמים המוסמכים ובהתחשב בנזק בלתי הפיך שייגרם להם אם יבוצע פסק הדין במועד עליו הוריתי , התבקש עיכוב ביצוע של פסק הדין לפינוי למשך 12 חודשים כאמור בבקשה ולמשך 6 חודשים כאמור בתצהירו של המבקש.

המשיב מתנגד לבקשה. על פסק הדין לא הוגש ערעור והוא פסק דין חלוט. הסמכות הטבועה בידי בית משפט להאריך מועד שנקבע בפסק דין , נעשה בה שימוש זהיר ומצומצם למניעת תוצאות קשות או בלתי צודקות באופן קיצוני. בנסבות של המבקשים, ישיבתם במקרקעין למשך מעל עשור שנים היתה ללא הרשאה ובניגוד לדין כפי שנקבע בפסק הדין ודחית מועד הפינוי יהיה בה משום אי צדק לנוכח צווים שניתנו ולא כובדו ומבלי ששולמו דמי שימוש לאותה תקופה. בית המשפט גם קבע בפסק הדין כי המשיב אמון על מקרקעי המדינה ומוסמך לתת הרשאות וכי לא די בתמיכת משרדי הממשלה כדי להכשיר את המגורים בחווה. לפיכך, אין לדחות את מועד הפינוי מה גם שלא ברור מה יהיו תוצאות המהלכים נשוא הבקשה ובכלל זה, המלצות הוועדה שהקימה מועצת רשות מקרקעי ישראל ואם יהיה בהן כדי להכשיר את הישיבה בחווה הטעונה גם הליכי תכנון. מה גם, שעמד די זמן למציאת דיור חילופי למבקשים לפי פסק הדין.

הכלל הבסיסי בהתאם לתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הוא כי משניתן פסק דין "הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם הינתן ההחלטה המזכה." (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 1153 ). עיכוב בצוע של פסק דין חלוט, עומד בסתירה לעקרון סופיות הדיון ולפיכך ייעשה רק במקרים חריגים ונדירים ובמשורה (ע"א 3826/12 מיידאן נ' טורונצ'יק [פורסם בנבו] 26.11.13 , בסעיף 5 ). עסקינן בסמכות טבועה בידי בית המשפט לעשות צדק , להאריך מועדים מחמת נסיבות שנוצרו לאחר מתן פסק הדין אשר לנתבע, לא הייתה שליטה בהם ולא היה בידו למנוע אותם ולצורך מניעת אי צדק. על כך מצינו בד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב (פד"י כ"ח(2) 89 ) בפסק הדין של כב' השופט ברנזון שקבע בעמ' 96: "הסמכות הטבעית שמדובר בה במשפט זה אינה אלא אותה סמכות מינימלית בעניני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק. סמכות זו היא הביטוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניחן בו והנותן לו פורקן בעשיה היומיומית שלו" (ראו גם מאמרו של פרופ' גולדשטיין "הסמכות הטבועה של בית המשפט", עיוני משפט י' (תשמ"ד-מ"ה) 37, 39 ). יחד עם זאת , על בית המשפט מוטל להישמר מפני עשיית שימוש בסמכות זו במקרה שבו אין ההימנעות מעיכוב הביצוע מובילה לאי-צדק ברור ובולט בהתחשב בפגיעה בעקרון הסופיות של פסק הדין. כך נקבע בע"א 230/87 יצחק שקולניק נ' יגאל זכאי, פ"ד מו(3)279 : " הדעה שנתגבשה הייתה, שבטרם ישקול בית המשפט עשיית שימוש בסמכות האמורה, עליו להיווכח, שבמקרה שלפניו מתקיימים שני תנאים כאחד: שמחדלו של החייב למלא את חיובו בעתו אכן נבע מכורח נסיבות שנוצרו לאחר מתן פסק הדין ושלא היו בשליטתו; ושאם לא תוענק לחייב ארכת חסד, למלא באיחור את המוטל עליו, ייגרם אי-צדק בולט וברור" (סעיף 6 לפסק הדין מפי כב' השופט א' מצא) . ממשיך כב' השופט מצא וקובע : "ספק אם נוסחה זו, המחייבת את התקיימותם של שני התנאים כאחד, עודנה כה נוקשה ומצומצמת כשהייתה. פרשתו של ע"א 499/81 [1] עצמה נפסקה ברוב דעות, בעוד השופט בך, בדעת מיעוט, בעמ' 741, סבר, כי "בהחלט ייתכנו מקרים, בהם נדרש מתן הארכה למען עשיית הצדק בעוצמה רבה מאוד, אף אם אינו קיים הגורם של חוסר שליטה מוחלט מצד המבקש...". ובנסיבות דומות למדיי לפרשתו של ע"א 499/81 [1], פסק בית-משפט זה, לאחרונה, ברוח גישתו של השופט בך: ראה רע"א 1233/91 [10], וכך סיכם הנשיא שמגר, בפרשה האמורה, את גישתו בעמ' 668: "בית-משפט זה קבע בעבר פעמים מספר אמות מידה לשם התוויית תחומים להפעלת סמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מועדים. אינני גורס, כי יש לשנות את אמת המידה הקיימת, אולם זאת בכפיפות להבהרה אחת חיונית: סמכות טבועה של בית-משפט, שמגמתה עשיית צדק בדרך פלונית, מקום בו הדרישות הפורמאליות מפנות לדרך פלמונית, אינה יכולה להתפרש באופן כה נוקשה עד שאין לסטות ממנה במידה הקלה ביותר. מקום בו מוקנית סמכות שמטרתה המוצהרת היא מניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן, יש בעצם ההיצמדות למבחנים נוקשים, שאינם פתוחים לשום התחשבות בתנאים מיוחדים ויוצאי דופן, משום תרתי דסתרי. בקביעת המבחנים הללו לא נתכוונו לפריצת סכרים ולהתרת אי קיום התחייבויות. בכגון דא יש להיזהר תכלית הזהירות; אולם גם לא נתכוונו לכך שאף אם מקרה יהיה קשה ככל שיהיה, לא ניתן יהיה לעולם להושיט סעד". אוסיף, כי הסמכות לעכב ביצוע פסק דין חלוט נידונה בשאלת עיכוב ביצוע של פסק דין שהוגשה בקשה ל"משפט חוזר אזרחי" ונבחנה שאלת סיכויי המבקש ומאזן הנוחות אף שנקבע כי הבחינה תהיה ברף גבוה יותר ולא בנקל ייעתרו לה (רע"א 1705/10 בר דוד נ' טייג [פורסם בנבו] 11.3.10).

בעניינם של המבקשים, אף שנדחו טענותיהם בדבר קיומה של הרשאה או הבטחה למתן הרשאה והוריתי על פינוי נדרשתי בפסק הדין לפעולות רבות ומגוונות שבצעו המבקשים על מנת להכשיר את ישיבתם בחווה. בנוסף נאמר בפסק הדין כי ניתנו ארכות לתובעים לביצוע צו הריסה שיפוטי לנוכח פעולותיהם וניסיונם לקבל היתר בנייה כדין (סעיפים 24-25 לפסק הדין). בפסק הדין, תוארו גם הניסיונות מצד חלק מהרשויות המוסמכות להסדיר את המשך הישיבה בחווה כדין לאור אינטרס ציבורי שעמד לנגד עיני אותם גורמים (סעיף 29 לפסק הדין).