מחאג'נה נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

פתח דבר 

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בגין תאונת דרכים מיום 06.09.2011 (להלן: "התאונה"), בה הייתה מעורבת התובעת, ילידת 27.08.1983, בעת שנהגה ברכב שהשימוש בו היה מבוטח אצל הנתבעת.

במועד התאונה הייתה התובעת בת 28 וכיום הינה כבת 34 שנים.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ונקבעה לתובעת בגינה דרגת נכות צמיתה בשיעור 10%בגין שבר ביד שמאל, לפי סעיף 35(1)ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. קביעה זו, מהווה נכות עפ"י דין בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים.

הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות ולכן הדיון בתיק יתמקד בסוגיית גובה הנזק בלבד.

כאב וסבל 

לפי דרגת נכות רפואית יציבה בשיעור 10%, בהתאם למועד התאונה, ימי האשפוז (7 ימים), בניכוי גיל התובעת ובתוספת ריבית, מתקבל פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 21,000 ₪ (במעוגל).

הפסד שכר בעבר 

על פי האמור בסעיף 19 לתצהיר התובעת ותלושי השכר שצירפה, עובר לתאונה עבדה התובעת כעובדת סוציאלית בשני מקומות עבודה: עמותת "גיל הזהב לזקנים" וחברת "חנן-נצרת" שירותי בית ורווחה בע"מ. התובעת צירפה תלושי שכר של 2 מקומות העבודה הנ"ל וטענה, כי משני מקומות העבודה הללו היא השתכרה סך של 9,023 ₪ לחודש וסיכומי תלושי השכר מורים על כך.

התובעת הוסיפה בתצהיר עדותה הראשית, כי עקב התאונה היא קיבלה חופש מחלה ממושך ושהתה באי כושר מלא לעבודה עד ליום 23.01.2012.

התובעת הצהירה, כי לאחר התאונה היא לא שבה לעבודה בעמותת "גיל הזהב" בשל הפגיעות מהן סבלה עקב התאונה ואשר הקשו על תפקודה בעבודה והגבילו את כושר השתכרותה. עוד היא הצהירה, כי חזרה לעבודה בחברת "חנן-נצרת" בחודש פברואר 2012, אם כי באופן חלקי בלבד. לפיכך, טוענת התובעת כי חלה ירידה ממשית בהכנסותיה לאחר התאונה וכתוצאה ממנה, ואגב כך נגרמו לה הפסדי שכר בגין תקופת ההיעדרות ואף לאחר מכן.

לעומת זאת, טענה הנתבעת כי לא חל כל שינוי בשכרה של התובעת לאחר התאונה וכי כושר עבודתה כלל לא נפגם עקב התאונה דנן. נהפוך הוא, לאחר התאונה הגדילה התובעת את היקף משרתה וכפועל יוצא מכך חלה עלייה בהכנסתה מעבודה.

על-פי דו"ח רציפות בעבודה (נ/5) השתכרה התובעת בממוצע לחודש סך של 4,028 מעבודתה בעמותת "גיל הזהב " וכן שכר חודשי נוסף מחברת "חנן נצרת" בסכום של 3,895 ₪, ובסה"כ 7,923 ₪. סכום זה כשהוא משוערך להיום (הצמדה בלבד), עומד על סך של 8,100 ₪ (במעוגל) ובניכוי מס הכנסה – סך של 7,700 ₪.

לפי עדותה של התובעת ובהתאם לתעודות רפואיות לנפגעי עבודה שצורפו לתצהירה (נספח י"ג), אושרה לתובעת ע"י המל"ל תקופת אי כושר מלא לעבודה בת שלושה חודשים, החל מיום 07.09.11 ועד יום 06.12.11, ואשר בגינם היא זכאית לפיצוי מלא. בנוסף, אושרו לתובעת נכויות זמניות ע"י המל"ל כדלקמן: 35% מיום 07.12.11 ועד יום 29.02.12 ; 20% מיום 01.03.12 ועד יום 30.04.12 ו- 15% מיום 01.05.12 ועד יום 30.09.12.

על כן, מגיע לתובעת פיצוי בגין הפסד שכר מלא לעבר בגין תקופת אי הכושר המוחלט בסך של 23,100 ₪ (7,700 ₪ X 3 חודשים) ובצירוף ריבית מאמצע תקופה, מתקבל סך של 24,000 ₪ (במעוגל).

מעדותה של התובעת, אישור חברת "חנן-נצרת" בדבר תקופת ההיעדרות מהעבודה (נספח י"ח) ותלושי שכר לתקופה שלאחר התאונה אשר צורפו לתצהירה (נספח י"ט), עולה כי התובעת חזרה לעבודה בשירות חברת "חנן-נצרת" בחודש פברואר 2012.

ואולם, במועד התאונה הייתה התובעת בהיריון (שבוע 35) והיא ילדה את בנה ביום 13.10.11, היינו בעת ששהתה בתקופת אי הכושר שאושרה לה ע"י המל"ל עקב התאונה. חופשת הלידה של התובעת הסתיימה ביום 01.2.2012. לפיכך, ניתן לומר כי חזרתה של התובעת לעבודה במועד זה הייתה קשורה להיריון וללידה ולא לתאונה הנדונה.

משכך, אין מקום לטעמי לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד שכר עבור החודשים ינואר ופברואר 2012 בהם הייתה מצויה התובעת כאמור בחופשת לידה. מה גם, שבגין חודשיים אלה קיבלה התובעת דמי לידה מהמל"ל (נ/1) ולכן לא היו לה הפסדי שכר בתקופה זו.