ת"א 50896-12-14 פוקס נ' עיריית קרית אתא

בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית ובטענה כי הסמכות לדון בתביעה זו שעניינה ביטול חיוב בהיטל פיתוח, נתונה לביהמ"ש לעניינים מנהליים.

המבקשת טוענת כי המבחן היחיד להימצאותו של סכסוך מסויים בתחום סמכותו של בית משפט הינו "מבחן הסעד" ובענייננו, הסעד העיקרי המבוקש בתביעה הינו מתן סעד הצהרתי על ביטול חיוב בהיטלי ביוב ותיעול. לטענתה, תקיפת דרישת תשלום של היטלי פיתוח של רשות מקומית נעשית בדרך של עתירה כנגד הרשות לביטול החיוב או ההחלטה, בעוד שדרישה להשבת כספים בטענה ששולמו שלא כדין נעשית בדרך של הגשת תביעה אזרחית. בעניין זה מסתמכת המבקשת על סע' 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס -2000 הקובע סמכותו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים לדון בעתירה נגד החלטה של רשות מקומית בעניין המנוי בתוספת הראשונה לחוק, כאשר סע' 8(א) לתוספת הראשונה קובע סמכות ביהמ"ש לעניינים מנהליים לדון ב"החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים". עוד מסתמכת המבקשת על רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר ואח' (28.10.10).

המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה שהוגשה בחוסר תום לב לאחר שהתבקשה וניתנה ארכה להגשת כתב הגנה לצורך ניהול משא ומתן, שהסתבר שהייתה בקשת סרק שנועדה למשיכת זמן ועיכוב בירור התובענה, אי קיום מו"מ הוגן, אי הכנת כתב הגנה כמובטח ומצד שני קניית אורכה על מנת להגיש בקשה הזויה זו. לטענת המשיב, עמדת המבקשת הייתה ראויה והוגנת, אילו המבקשת לא הייתה טוענת טענה חלופית בפני ביהמ"ש לעניינים מנהליים בחיפה בעת"מ 44652-09-12 מלכיאל פוקס נ' עיריית קריית אתא. טענה שנטענה ע"י אותו משרד עורכי דין בסע' 3,6,37,41 ו- 43 לתגובה מקדמית שהוגשה בעתירה המנהלית. ברור כי כל טענותיה של המבקשת דינן דחייה לאור הגשת טענות חלופיות וסותרות בפני ביהמ"ש לעניינים מנהליים ואין מקום ליתן בידה כל אורכה נוספת להגשת כתב הגנה. המשיב מוסיף כי לאור החלטת כבוד השופט אליקים בעתירה המנהלית, לא נמנעה ולא נחסמה דרכו מהמשך ניהול הליך משפטי זה כנגד המבקשת לצורך בירור טענותיו המשפטיות נגדה.

המבקשת בתשובתה דוחה את הטענות לחוסר תום לב – כתב התביעה נמסר לב"כ מספר ימים לפני חלוף המועד להגשת כתב הגנה ולכן התבקשה וניתנה ארכה. ארכה נוספת התבקשה לצורך בחינת אפשרות לפתרון המחלוקת מחוץ לכותלי ביהמ"ש אולם ב"כ המשיב לא הסכים לבקשה זו ולכן הוגשה הבקשה לסילוק על הסף ולחלופין, להארכת המועד להגשת כתב הגנה עד להכרעה בבקשה.

לגופו של עניין המבקשת טוענת כי הינה עומדת מאחורי טענותיה בעתירה המנהלית ולפיהן יש לפנות לשר הפנים בנוגע לבקשה לביטול חובות וזאת לפי סע' 339 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ולחלופין, יש לצרף את שר הפנים כמשיב לעתירה. מכל מקום לא הייתה הכרעה של בית המשפט לעניינים מנהליים לגבי טענת הסמכות העניינית באותה עתירה, אלא התקיים דיון ביום 18.2.13 בו ניתנה החלטה לפיה מבלי להודות בטענות או בעובדות, מוסכם על הצדדים כי הנתבעת לא תנקוט בהליכי גבייה מנהליים אקטיביים תוך שמירת זכויותיהם וטענותיהם של הצדדים.

הכרעה

למקרא טענות הצדדים עולה כי אין מחלוקת שהסעד העיקרי המבוקש בתביעה זו הינו ביטול חיוב בהיטל פיתוח.

עיינתי בתגובה המקדמית שהגישה המבקשת דכאן בעתירה המנהלית שהוגשה ע"י המשיב (בעת"מ 44652-09-12 מלכיאל פוקס נ' עיריית קריית אתא) ואכן נראה כי מעלה המבקשת שתי טענות סותרות תוך הסתמכות על אותו סע' – הוא סע' 8(א) לתוספת הראשונה לחוק הקובע:

"(א) החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים; לענין זה, "אישור" – בכל דרך ולרבות החלטה שלא לאשר".

בבית המשפט לעניינית מנהליים הפנתה המבקשת לסיפא של הסע' וטענה כי מדובר בהליך הטעון אישור שר הפנים ולכן אינו בסמכותו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים ואילו כאן, מפנה המבקשת לרישא של הסע' וטוענת כי מדובר בהחלטה של הרשות שיש לתקוף בבית המשפט לעניינם מנהליים. הסעד הינו אותו סעד אבל הטענה הינה טענה סותרת. אומנם מדובר בדרך התנהלות לא ראויה, על אחת כמה וכמה משמדובר ברשות מנהלית המיוצגת ע"י אותו ב"כ, אולם אין בכך די בכדי להקנות סמכות עניינית מקום שאיננה קיימת ויש בכל מקרה לבחון האם הסמכות לדון בתביעה שבפניי מסורה לביהמ"ש זה או לביהמ"ש לעניינים מקומיים.

עיון בכתב התביעה מעלה כי עסקינן בדרישה להורות על מחיקת חוב היטלי פיתוח בטענה כי מדובר בהיטל שהוטל בניגוד לפסיקה מחייבת שניתנה בעניינם של הצדדים והכל, תוך אי מסירת מידע ומסמכים באשר לחיוב שהטילה, מהותו ומקורו. בכתב התביעה ישנה התייחסות כללית בלבד באשר לסמכותו של ביהמ"ש לדון בתביעה זו וגם למקרא תגובת המשיב עולה כי טענתו היחידה הינה, העלאת טענות סותרות מטעם המבקשת, מבלי להעלות טענה התומכת במסקנה כי הסמכות נתונה לביהמ"ש זה לדון בתביעה.