ת"א 50422-11-15 כנאנה ואח' נ' ובנייה משגב ואח'

רקע וטענות הצדדים:

זו תביעת התובעים, בעלי החלקות 1 בגוש 18558 ו-21 בגוש 18559 (להלן: המקרקעין) במועד הרלוונטי. הנתבעת 1 היא הוועדה המקומית שיזמה תוכנית מפורטת להרחבת הישוב מצפה אבירים שבתחום הנתבעת 2. לצורך ביצוע התוכנית כללה התוכנית סלילת כבישים בחלקה 21 בשטח של 3,971 מ"ר, ושצ"פ בחלקה 1 בשטח של 81 מ"ר. לצורך כך הופקעו החלקים מתוך המקרקעין, וההודעות על ההפקעות פורסמו כדין ברשומות. החזקה בשטחים שהופקעו נתפסה בשנים 97'-98'.

התובעים דרשו פיצוי על ההפקעה, לאחר שנידחו טענותיהם כנגד התוכנית וההפקעה אך נענו שההפקעה בשתי החלקות נופלת מ-40%, ובשל כך היא פטורה מתשלום פיצויים, וכי באחד ההליכים נקבע כבר על ידי בית משפט השלום שקיים פטור לפי פקודת הקרקעות כשההפקעה נופלת מ-40%. לטענת התובעים בכתב התביעה, כפי שנקבע בע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ, הזכאות קמה מהמטר הראשון, שכן ההפקעה הסבה לתובעים סבל כאשר נגסה בשטח שבבעלותם, ולא השביחה את יתר החלקים במקרקעין אשר שימשו ומשמשים עד היום מטעי זיתים ומקור פרנסה. נטען, כי קביעת בית משפט השלום נאמרה בגררה ובהליך ביניים ואינה מעשה בי-דין. לטענת התובעים הם זכאים לפיצויי הפקעה, הן בגין שווי המקרקעין והסבל שנגרם להם והן בגין דמי החכירה האבודים. התובעים טענו עוד שהליך ההפקעה בקשר לחלקה 21 לא הושלם.

על פי כתב הגנה שהוגש על ידי הנתבעות, אין הוועדה המקומית רשאית לשלם לתובעים פיצויי הפקעה בגין 40% מהשטח המופקע, על פי סעיף 190 (א) לחוק התכנון והבנייה. אמנם, הסעיף קובע שהשר רשאי להורות לוועדה המקומית לשלם "פיצויי סבל", אך הסמכות לקבוע כך מסורה לשר, ואין בידי הנתבעות להחליף את שיקול דעתו. גם פסק דין רוטמן הנ"ל, שעליו מסתמכים התובעים קבע במפורש לטענת הנתבעות כי בכל מקרה שבו בעל קרקע מבקש פיצויי סבל, עליו להקדים פנייה לשר. כך נקבע גם לטענת הנתבעות בע"א 3159/09 רכבת ישראל נ' בית עדה. עוד נטען, כי התביעה לפיצויי סבל התיישנה זה כבר, גם לפי המצב המשפטי שקדם לדנ"א 1595/06 עזבון ארידור נ' עיריית פתח תקוה, שכן אין אפשרות לראות בפיצויי סבל שהשר עוד לא הורה על תשלומם, כמוחזקים בנאמנות אצל הנתבעת 1. כמו כן נטען, שהתביעה לוקה בשיהוי רב לאור הדברים שנאמרו בהחלטה מיום 15.9.97, והתובעים מוחזקים כמי שויתרו וזנחו את דרישתם לפיצויים.

הצדדים ויתרו על חקירת עדים בשאלות השנויות במחלוקת ביניהם מלבד שווי הפיצויים, והנתבעות ויתרו על הטענה שנגרם להן נזק עקב השיהוי. על כן ביום 16.6.16 קבעתי שהכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, מלבד שווי הפיצויים הנדרשים, תתקבל על פי המסמכים שצורפו על ידי הצדדים (ולא לפי עדויות מטעמם) וטענותיהם בכתב. בהתאם לכך הוגשו טענות הצדדים. כעולה מטענות התובעים, חזרו בהם מהטענה שהליך ההפקעה לא הושלם.

החלטת השופט ג'מיל נאסר מיום 15.9.97 בבית משפט השלום בעכו:

בהחלטה זו נאמר: "לא הועלתה טענה מפי המבקש באשר לזכות הפיצויים בעקבות ההפקעה, ויש להניח כי מוסכם הדבר שהחלק המופקע פטור מתשלום פיצויים מכח סמכות הוועדה להפקיע 40% מהמקרקעין ללא תשלום פיצויים (סעיף 190 (א)(1) לחוק התכנון והבנייה". הנתבעות לא טענו שמדובר במעשה בי-דין, השתק עילה או השתק פלוגתא, ובדין לא טענו כן, שכן אין כאן שום קביעה אלא הנחה בדבר הסכמת התובע 1. כל מה שיש להסיק מהחלטה זו הוא שבשנת 1997 כבר ידע התובע 1 שיש טענה שהוא אינו זכאי לפיצויי הפקעה, לפי סעיף 190 לחוק התכנון והבנייה. יש לכך השלכה רק לעניין השיהוי.

אני דוחה את טענת הנתבעות כאילו לאור ההנחה של בית המשפט בדבר הסכמת התובעים, היה עליהם להבהיר בתוך זמן סביר שלא הובנו כהלכה או חזרו בהם, וכי הם עומדים על דרישתם לפיצוי. לא היתה להם שום חובה כזו. החלטת בית המשפט ניתנה במסגרת בקשה בפניו, שלא עסקה בפיצויי הפקעה, ואם סברו התובעים שבית המשפט טעה בהנחותיו לגבי עמדותיהם בסוגיה שולית, לא היתה עליהם שום חובה לפנות לבית המשפט או לצד שכנגד ולהודיע שההנחה באותה סוגיה שולית אינה נכונה.

אני דוחה את טענת הנתבעות, שויתרו על הטענה לנזק ראייתי, שיש לקבל את טענת השיהוי בשל "נזק ראייתי מובנה" שאינו טעון הוכחה. טענה לנזק ראייתי מובנה אינה מתיישבת עם ויתור על הטענה לנזק. ויתור על הטענה לנזק משמעו שאין נזק – לא מובנה, לא מוכח, לא נזק. להסיר ספק, גם אם לא התכוונו הנתבעות לוותר על "נזק ראייתי מובנה", אין נזק ראייתי מובנה. אין נזק ממילא, ואין נזק שאין צורך להוכיחו בראיות והוא נמצא כביכול בידיעה שיפוטית. בנסיבות אלה שבהן לא נגרם לנתבעות נזק כלשהו כתוצאה מחלוף הזמן מאז 1997 ועד הגשת התובענה, וכל מה שאירע הוא שזמן חלף, אין לקבל את טענת השיהוי (ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי נ' הוועדה המקומית ירושלים, פ"ד נז (5) 433). גם בע"א 6407/14 הוועדה המקומית נ' מסרי נקבע שעל רקע טיב המאטרייה שבה עסקינן, ובאיזון בין השיקולים השונים, יש לדחות טענת שיהוי לעניין פיצויי הפקעה. על כן אני דוחה את טענת השיהוי.