ת"א 50172-01-13 קניספל נ' עיריית חיפה

1.התביעה שלפניי עוסקת בהפרת זכות יוצרים של התובע, שהוא אומן, העוסק בפיסול וציור, אשר הקים פסל בצורת תבליט גדול (להלן "הפסל" ואו "התבליט") על קיר בית ספר בחיפה. מבלי ליידעו ניתצה העירייה את האריחים שהרכיבו את הפסל וזרקה אותם כפסולת. הגנתה של העירייה הייתה, שהתבליט הורד בשל הסכנה לעוברי אורח עקב נפילה של אריחים. פסק הדין ידון, בין היתר, בשאלות למי הבעלות על התבליט, ומהם הסעדים העומדים לתובע, עקב השמדת היצירה.

רקע עובדתי

2.התובע הוא אמן בעל שם ומוניטין בארץ ובחו"ל (ככל הנראה בעיקר בברזיל). פיסול מונומנטאלי על קירות מבני ציבור מאפיין את יצירתו. בחיפה הוצבו מספר פסלים-תבליטים כאלו על קירות (לרבות על קירות גשר "פז")

3.בשנת 1965 הוזמן התובע על ידי הנתבעת (להלן גם "העירייה") להקים פסל על חזית קיר בית הספר "עירוני ה'" ברחוב ה** בחיפה (להלן "בית הספר"). הפסל בוצע בצורת תבליט, שהורכב מ- 154 לבני שמות בגודל של 5X50X30, שנשרפו בתנורי בית החרושת "נעמן" וצופו בגלזורה. לטענת התובע, הציפוי גרם שקרני השמש ישתקפו בתבליט, מה שהוסיף לייחודיותו. התבליט השתרע על פני כ-30 מ"ר (7.7 מ' X4 מ'). הנושא היה חג האסיף והתייחס לעבודת האדמה בארץ עם מוטיב תנ"כי מחד גיסא והתיישבותי-חלוצי מאידך גיסא (ראו נספח ד' לתביעה, מאמר בעתון "הארץ" מיום 21/12/1965).

4.עירית חיפה הסירה את התבליט בתחילת שנת 2012. נטען על ידה, כי נוצרה סכנה בטיחותית חמורה לילדי בית הספר ולעוברי אורח בשל נפילת אריחים מהתבליט. לפני הורדת התבליט לא הודיעה העירייה לתובע על כך שהיא עומדת להשמיד את הפסל.

בכתבי הטענות, ואף בשאלות שנשלחו אליה על ידי התובע, נמנעה העירייה להבהיר מה נעשה באריחים והיכן הם נמצאים. בהעדר תשובה, שנראתה מכוונת, מטעמה, הוריתי, שיש להניח כי האריחים נזרקו והושמדו (וראו החלטות מימים 10/07/13 ו-17/07/13). במהלך ההוכחות, התברר כי הנחה זו התאימה למה שקרה במציאות, שכן עלה, כי קבלן לעבודות איטום ושיפוץ מטעם העירייה הוריד את האריחים, ניפץ אותם וזרקם כפסולת לאתר בלתי ידוע.

5.בתחילת שנת 2012, הובא לידיעתו של התובע כי התבליט נעלם, ובמקומו צבעה העיריה את הקיר, עליו עמד התבליט, בצבע גזר.

טענות הצדדים

6.התובע טען כי התבליט לא התפורר, והכחיש שהיה פגם כלשהו ביצירה. נטען כי הוא ביקר בנובמבר 2011, יחד עם מנהל היחידה לאומנויות בעירייה, מר עמי אטיאס, באתר הפסל, בדק את התבליט ולא היה בו כל פגם. נטען כי ההחלטה על הורדת התבליט התקבלה באופן לקוי, כאשר אף אחד מאלו שהיו שותפים להשמדתו לא ידע שמדובר ביצירת אומנות; ההחלטה להרסו לא עברה כל בקרה, לא צוינה באף מסמך, ולא הובאה לידיעתו של האדם האמון על הטיפול ביצירות אומנות בעירייה, מר עמי אטיאס. נטען כי מדובר בהתנהגות רשלנית חמורה של העירייה, ונרמז כי אף פעולה בזדון תתכן.

7.עיקר המחלוקת העובדתית הייתה בסוגיה למי הבעלות בזכות היוצרים. התובע אמנם עבד באותה עת במשרה חלקית בעירייה כיועץ לראש העיר לענייני אמנות ואיתור מקומות להצבת פסלים במתחם הציבורי בעיר, אולם הוא טען כי התבליט לא נעשה במסגרת עבודתו; הוצא מכרז להקמתו, הוא זכה במכרז, הגה, תכנן וביצע את הקמת הפסל שלא בשעות העבודה. לגרסת התובע, תרומת העיריה להכנת התבליט ולהצבתו על הקיר, הסתכמה בכך שהעירייה הקצתה לאמן את הקיר. נכון ששולם לתובע עבור זמן עבודתו על התבליט ועל החומרים להכנתם, אולם ערכה של זכות היוצרים לא שווה לתמורה ששולמה, ועל אף שהיצירה הייתה מוזמנת, הבעלות הראשונית בה נותרה בידיו, ולא הועברה לנתבעת. התובע הוסיף, כי התשלום עמד על סכום קצוב (1000 ל"י) למטר עבודה, כאשר את הסכום הזה קיבלו גם אומנים אחרים, שזכו בד בבד עם התובע במכרזים להקמת פסלים במקומות אחרים בעיר.