ת"א 49880-04-14 עיריית תל אביב יפו נ' ש.ש.ג. מזנונים בע"מ ואח'

בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות.

התובעת עותרת בתביעה זו לחיוב הנתבעים בתשלום מסי ארנונה בגין התקופה שמינואר 2004 ועד אוגוסט 2005. כיוון שהתביעה הוגשה ביום 30.4.14, טענו הנתבעים שיש לדחותה על הסף מחמת התיישנות עילת התביעה.

לגרסת התובעת, מאז אוגוסט 2005 לא פסקו ניסיונותיה לגביית החוב ואלו באו לכדי ביטוי במכתבי דרישה וחקירות שעשתה בניסיון לאתר רכוש של הנתבעים, שלכן גם נעצר מרוץ ההתיישנות. לגרסת הנתבעים מאידך, מכתבי דרישה אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות ורק ביום 24.10.12 דרשה התובעת מהנתבע 1 לראשונה את תשלום החוב לפי פקודת המיסים (גבייה), אלא שבינתיים התיישנה עילת התביעה נגדו וכך גם ביחס לנתבעת 2.

על רקע זה, במוקד המחלוקות נשוא החלטה זו עומדת השאלה אם נעצר מרוץ ההתיישנות במועד כלשהו טרם הגשת התביעה ובשל הליכי גבייה מנהליים בהם נקטה התובעת.

העובדות הרלוונטיות

1. התובעת הינה רשות מקומית הפועלת לפי דין ומוסמכת בין היתר, לגבות מסי ארנונה ומים בגין הנכסים המצויים בתחומיה. בשטחה השיפוטי של התובעת, ברחוב התחייה 3 תל אביב, נמצא אצטדיון הכדורגל הידוע בכינוי "אצטדיון בלומפילד" (להלן: האצטדיון"). בתחומי האצטדיון ממוקמים גם מזנונים ודוכני מכירה אשר רשומים אצל התובעת כנכסים נפרדים לצורך חיוב במסי ארנונה (המזנונים והדוכנים באצטדיון יכונו להלן: "הנכס").

2. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הינו בעל כמחצית מהון המניות של הנתבעת, ואילו יתרת מניות הנתבעת רשומים על שם אחיו של הנתבע, שלמה גיל.

3. ביום 27.1.02 נכרת חוזה בין הנתבעת לבין חברת היכלי הספורט תל אביב יפו בע"מ (להלן: "חברת היכלי הספורט") ולפיו ניתן לנתבעת זיכיון להפעלת מזנונים באצטדיון בזמן שמתקיימים בו משחקי כדורגל. כשנתיים לאחר מכן, במכתב מיום 27.1.04, הודיעה חברת היכלי הספורט לתובעת כי לדידה הנתבעת היא זו שחייבת בתשלום מסי הארנונה בגין המזנונים ודוכני המכירה באצטדיון, הם "הנכס" כהגדרתו לעיל, ועל יסוד הודעה זו תיקנה התובעת את רישומיה והחלה לחייב את הנתבעת בתשלום מסי הארנונה על הנכס החל ממועד זה.

4. הנתבעת לא שילמה את תשלומי הארנונה בגין הנכס והגישה השגה למנהל הארנונה, השגה שנדחתה בהחלטה מיום 23.3.04. ערר שהגישה הנתבעת נדחה אף הוא בהחלטה מיום 18.7.05. גם לאחר דחיית הערר לא שולמו לתובעת מסי הארנונה בגין הנכס עד לשינוי זהות המחזיק בו באוגוסט 2005. בסך הכל, לפי רישומי התובעת, לא עמדה הנתבעת בתשלום מסי הארנונה על הנכס לתקופה שמינואר 2004 ועד אוגוסט 2005.

5. בשנים שחלפו מאז נרשמה הנתבעת כמחזיקה וכחייבת במסי הארנונה על הנכס ננקטו על ידי התובעת פעולות שונות בניסיון לגבות את החוב שהצטבר, אך ללא הועיל. מספר שנים לאחר מכן, ביום 24.10.12, הוציאה התובעת לנתבע דרישה לתשלום חוב על פי סעיף 4 לפקודת המסים (גבייה) (להלן: "פקודת המסים") ובה דרשה גם ממנו לשלם חוב בסך של 39,904.09 ₪, חוב שמתייחס לאותם חובות של הנתבעת בגין הנכס. הנתבע סבר שאין לתובעת זכות לנקוט נגדו הליכי גבייה בגין חוב זה וביום 5.12.12 הגיש בעניין זה לבית המשפט המחוזי בתל אביב עתירה מנהלית כנגד התובעת (עת"מ 9141-12-12). ביום 16.6.13 הודיעה התובעת כי לא תנקוט כנגד הנתבע בהליכי גבייה לפי פקודת המסים ונוכח הצהרה זו ניתן ביום 21.6.13 פסק דין למחיקת העתירה.

6. ביום 30.4.14 הוגשה תביעה זו ובה עותרת התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום חוב מסי הארנונה בגין הנכס לתקופה שמינואר 2004 ועד אוגוסט 2005, חוב שלפי כתב התביעה מסתכם בסך של 275,049 ₪. להשלמת התמונה יצוין כי התביעה לא הוגשה כנגד בעל המניות הנוסף בנתבעת, שלמה גיל, בטענה שאין טעם בכך בהיותו פושט רגל.