ת"א 49786-11-12 בן משה נ' שקד ואח'

בתביעה שבפני עתר התובע לחיוב הנתבעים 1-3 בגין אי תשלום דמי שכירות בנכס המצוי ברחוב בר כוכבא פתח תקווה.

רקע עובדתי:

1.ביום 26.10.2005 התובע התקשר בהסכם שכירות עם הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הסכם השכירות"). המושכר שימש כחנות להפעלת ציוד משרדי.

2.לאחר כריתת הסכם השכירות ועקב הקלעות הנתבעים מס' 1 ו-2 לקשיים כלכליים, העבירו הנתבעים מס' 1 ו-2 על שם ביתם, הנתבעת מס' 3, את עסקם, כך שנתבעת 3 נרשמה כעוסק מורשה של העסק. הדבר נעשה כדי להתחמק מנושיהם ולמנוע ביצוע פעולות מבצעיות ביחס לעסק והמלאי בו.

3.במאי 2006 פנה הנתבע 2 אל התובע וביקש כי הצדדים יחתמו על הסכם שכירות חדש שבו ההתקשרות תעשה מול ביתו, הנתבעת 3. התובע הסכים לפנייה זו.

4.נתבעת 3 לא חתמה על הסכם השכירות בפועל. הנתבע מס' 2, אביה, חתם בשמה. להסכם שכירות זה ערבים הנתבעים מס' 1 ו-2 (יכונה להלן: "הסכם השכירות השני").

5.לטענת התובע , הנתבעים לא עמדו בחובותיהם נשוא הסכם השכירות וצברו חובות בגין אי תשלום דמי שכירות בין השנים 2006 ועד 2011. התובע אף טוען כי הנתבעים חבים כלפיו בגין אי תשלום דמי שימוש ראויים עבור החזקתם במושכר שלא כדין. בכתב התביעה העמיד התובע את חובו על סך של 250,000 ₪ לצרכי אגרה.

6.הנתבעים מס' 1 ו- 2 אינם מיוצגים. בסיכומיהם הנתבעים 1-2 מודים בקיומו של חוב אולם חולקים על חישוב סכום החוב. לטענתם, התובע לא התחשב במסגרת כתבי הטענות וחישוב החוב, בסכומים ששולמו במזומן על ידיהם מדי יום בסכומים של מאות שקלים. בסיכומיהם הודו הנתבעים כי הם חבים לכל היותר סכום של 22,000 ₪.