ת"א 49290-06-16 טדגו ואח' נ' אנדרה ואח'

בפני בקשה למתן צו זמני המורה על פינוי המשיבים 3 ו- 4 ממגרש מס' 102/2 המיועד למגורים ומהווה חלק מהמשבצת המוחכרת למשיב מס' 5 (להלן: "מושב מירון"), ולהורות להם להימנע מלבצע בו כל שינויים ולמסור אותו למבקשים.

1.המבקש מס' 1 (להלן: טדגי יוסף") הוא אביה של המבקשת מס' 2 (להלן: "טדגי שמחה" או "שמחה"). המבקשים 3 ו- 4 (להלן: "בני הזוג לזר") התגוררו בעבר במושב מירון עד שמכרו את הנחלה שבה הם החזיקו (נחלה מס' 9 במושב מירון) למשיבים 1 ו- 2 (להלן: "בני הזוג אנדראה") בהתאם להסכם מכר מיום 24.9.2011. המשיב מס' 3 (להלן: "מאיר") הוא בנם של בני הזוג אנדראה ואילו המשיבה מס' 4 (להלן: "לאה") היא אשתו של מאיר.

2.ביום 20.1.2015 נחתם בין מאיר ולאה מצד אחד לבין רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות") חוזה פיתוח שמכוחו קיבלו מאיר ולאה את החזקה במגרש והחלו בביצוע עבודות בנייה לצורך בניית בית המגורים שלהם.

3.המשיבים אשר הבחינו לטענתם בעבודות הבנייה שמבצעים מאיר ולאה, הגישו את בקשתם דנן למתן צו עשה המורה למאיר ולאה לפנות את המגרש, להפסיק את עבודות הבנייה ולמסור את החזקה בו לידיהם. לטענתם, מאיר ולאה חתמו על הסכם פיתוח מול המנהל בהתאם להמלצה שהם קיבלו מאת בני הזוג אנדראה שרכשו את הזכויות שלהם בנחלה מבני הזוג לזר. לטענתם, המלצה זו ניתנה שלא כדין, שכן בהתאם להסכם מכר הנחלה שנחתם בין בני הזוג לזר לבין בני הזוג אנדראה, הזכות להפנות מומלץ לרשות מקרקעי ישראל לצורך קבלת מגרש למגורים נשארה בידי בני הזוג לזר, ועל כן, הם ורק הם יכולים היו להפנות מומלץ לרשות מקרקעי ישראל לצורך חתימה על חוזה פיתוח.

המבקשים 1 ו-2 ממשיכים וטוענים, כי בשנת 2003 נכרת הסכם בינם לבין בני הזוג לזר שלפיו הם שילמו לבני הזוג לזר תמורה כספית בגין קבלת זכות ההמלצה לקבלת מגרש במושב מירון. מאחר שבהתאם להסכם מכר הנחלה בין בני הזוג לזר לבין בני הזוג אנרדאה, הזכות להפנות מומלץ נשארה בידי בני הזוג לזר ומאחר שזכות זו הועברה אליהם בהתאם להסכם שעל פיו שולמה תמורה כספית עבור אותה זכות, הרי המבקשים 1 ו- 2 הם אלה שזכאים לקבל את המגרש.

4.כפי שיפורט להלן, הבקשה אינה עומדת בשום אמת מידה למתן צו זמני ודינה להידחות תוך חיוב המבקשים בהוצאות משמעותיות נוכח התנהלותם והתעלמותם מכל ההחלטות שניתנו בעניינם ומכל ההליכים שהתנהלו עד היום.

5.הליך זה שבו נקטו המבקשים אינו ההליך הראשון, אלא מדובר בהליך השלישי בכל הנוגע למגרש נושא הבקשה. תחילתם של ההליכים הוא בתביעה שהגיש טדגי יוסף במסגרת ת"א 50080-06-14 לבית משפט זה במסגרתו הוא עתר למתן צו מניעה זמני האוסר על רשות מקרקעי ישראל לשווק את המגרש בטענה, כי הוא רכש מאת בני הזוג לזר את זכות ההפניה לחתימה על חוזה פיתוח. בתגובה שהגישה הרשות במסגרת אותו הליך נטען, כי היא אינה מכירה באותו הסכם נטען בהיותו סותר את החלטות מועצת מקרקעי ישראל ונהלי הרשות לעניין הקצאת מגרשים בהרחבה וכן נוכח העובדה כי טדגי יוסף אינו זכאי ממילא למגרש מאחר שהוא בעל זכויות במגרש אחר ביישוב. בדיון שהתנהל בפני כב' השופט בן חמו ביום 6.7.2014 ביקש טדגי יוסף למחוק את הבקשה, וזאת נוכח הערות בית המשפט לעניין סיכויי הבקשה וסיכויי התביעה העיקרית.

6.ביום 4.11.2014 הגישו יוסף טדגי וסמדר טדגי תביעה לפסק דין הצהרתי המצהיר על זכויותיהם במגרש נושא התביעה ובצדה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על מושב מירון ועל הרשות לבצע כל דיספוזיציה במגרש. בקשה זו נידונה במסגרת ת"א 7986-11-14 בבית משפט זה. בית המשפט (כב' השופט דבור) קיים דיון בבקשה במעמד הצדדים, שמע את טענות הצדדים ונתן ביום 12.1.2015 החלטה מנומקת, בגדרה הוא דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני. השופט דבור קבע בהחלטתו, כי המבקשים לא הוכיחו קיומה של זכות לכאורה לקבל את המגרש, "קיים בסיס רעוע באשר לתוקפו של ההסכם" בין יוסף טדגי לבין בני הזוג לזר, והמבקשים אף לא הוכיחו כי הם עומדים בנהלים ובתנאים המזכים אותם במגרש ולא נתנו הסבר לשיהוי בהגשת הבקשה. השופט דבור הוסיף וקבע, כי המבקשים לא צירפו את הבת שלהם שמחה טדגי (המבקשת מס' 2) להליך ולא צירפו את המומלץ שזכה במגרש (מאיר אנדראה) ולא נתנו הסבר מניח את הדעת לאי צירוף צדדים אלה. גם לעניין מאזן הנוחות קבע בית המשפט, כי הוא נוטה בבירור לטובת המשיבים, שעה שהמבקשים כלל לא הוכיחו מה הנזק שייגרם להם אם לא יינתן הצו. התביעה העיקרית נמחקה בפסק דין שניתן על ידי ביום 7.2.2016 בהסכמת התובעים שניתנה לאחר שהם שמעו את הערות בית המשפט לעניין סיכויי התביעה ולעניין הפגמים שנפלו בה.