ת"א 49236-09-14 כץ נ' ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ ואח'

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן ביום 6.11.16, עד להכרעה בערעור שבכוונת המבקשים להגיש. בפסק הדין ניתן צו המחייב את המבקשים 2 ו- 3, להעמיד לטובת בנק דיסקונט, בסניף בו מתנהל חשבונה של המבקשת 1, כל בטוחה נדרשת, על מנת שהבנק יפטור את המשיב מערבותו האישית לכל חוב של המבקשת 1 ויבטל את שתי המשכנתאות הרשומות לטובתו על נכסי המשיב, ואת השעבוד על פיקדון פרטי של המשיב. כן, חויבו המבקשים לשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסך של 29,250 ₪ והוצאות האגרה במלואה.

לטענת המבקשים, סיכויי הערעור גבוהים, שכן בפסק הדין נפלו טעויות גלויות וברורות. לטענתם, מפסק הדין עולה תמונה לפיה בעל מנות שיחסיו עם שותפיו עלו על שרטון והחליט לעזוב את החברה, יוסרו ממנו כל התחייבויותיו, לרבות ערבויותיו, ואינו חייב עוד בחובות עבר של החברה על אף העובדה כי הוא זה שיצר את החוב, והערבויות שנתן ניתנו בזמן היותו בעל מניות בחברה, וממילא בהתאם לדרישתו לקבלת אשראי מהבנק. מוסיפים המבקשים כי בית המשפט העניק למשיב סעד שלא נתבקש על ידו בכך שבפועל הטיל עליהם לשלם מיליון ₪, כתנאי של הבנק לשחרור המשיב מהתחייבויותיו, בעוד שהמשיב ביקש לחייב את המבקשים לקיים את התחייבויותיהם החוזיות כלפיו. כך בעוד שהמשיב ביקש סעד הצהרתי, בסופו של ים ניתן סעד כספי שלא נתבע.

עוד טוענים המבקשים כי כאשר מדובר בפסק דין העוסק בצווי עשה, העיכוב ניתן כדבר שבשגרה, בשל החשש מיצירת מצב בלתי הפיך, ודי בדרך כלל שיש למערער סיכוי כלשהו, ולו קלוש. במקרה זה, ביטול המשכנתאות יוביל לכך שהמשיב יוכל לבצע דיספוזיציה בנכסים, מה שייתר את הערעור, ולא יאפשר השבת המצב לקדמותו. המערערים עלולים למצוא עצמם בפני שוקת שבורה, ובכך ייגרם להם נזק העולה על הנזק שעשוי להיגרם למשיב מעיכוב הביצוע. במקרה זה, המתין המשיב זמן רב עד להגשת התובענה וברור כי לא ייגרם לו כל נזק אם יעוכב ביצוע פסק הדין לתקופה קצרה יחסית.

המשיב מתנגד לבקשה.

לטענתו, המבקשים עצמם בעדותם ובבקשה זו, הודיעו כי אינם מתנגדים לשחרורו מערבויותיו, אלא שלשם כך עליהם להמציא ערבויות חלופיות ולמלא אחר דרישות הבנק. המבקשים ממשיכים להחזיק את המשיב, בחוסר תום לב, כערב לחברה ולחובותיה למרות שכל מניותיו הועברו להם. עוד טוען המשיב כי סיכויי הערעור להתקבל קלושים. המבקשים מעלים טענות חדשות, נטולות בסיס, ללא כל סימוכין. המשיב דוחה את הטענה כי בית המשפט העניק סעד שלא נתבקש, שכן אין בפסק הדין כדי להורות למבקשים לשלם לבנק מיליון ₪. לא הוכח כי המבקשים פנו אל הבנק בעניין שחרור המשיב מערבויותיו, ויתכן כי תשובת הבנק היתה שונה אם החברה היתה פונה לעומת פניית המשיב כאדם פרטי.

עוד טוען המשיב, כי נקבע בפסק הדין שהוכח כי המבקשים התחייבו, בהסכם העברת המניות, לשחרר את המשיב ממלוא ערבויותיו ולהחליף כל בטוחה חפצית שניתנה. כלל הוא שערכאת הערעור אינה שומעת ראיות נוספות ואינה נכנסת לשיקולי מהימנות עדים.

לעניין מאזן הנוחות, טוען המשיב כי המאזן נוטה באופן ברור לטובתו, שכן למשיב נגרם נזק עצום בהיותו מוחזק כאסיר לחובות החברה, ולא יכול לעשות בנכסים הפרטיים שלו כבשלו, והוא חשוף לנזקים עתידיים שכן אחת הערבויות הינה ללא הגבלת סכום לטובת אשראי החברה. המשיב גם דוחה את הטענה לפיה עלולים שני הנכסים המשועבדים להימכר, שכן מדובר בנכסים פרטיים של אדם שאין לו כיום קשר לחברה, וגם אם תתקבל הטענה כי אין לבטל את כל הערבויות, לא ברור מה הקשר בין ערבות לטובת החברה לבין נכסיו הפרטיים של המשיב. לחילופין, אם תתקבל הבקשה, מבקש המשיב לחייב הפקדת ערובה שלא תפחת ממיליון שקלים בכדי להבטיח שחרור השעבודים בעתיד.

בכל הנוגע להוצאות, טוען המשיב כי בהתאם להלכות אין מקום לעכב ביצוע תשלומן.

דיון והכרעה

נושא עיכוב ביצועו של פסק דין מוסדר בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- .1984

זו לשונה של תקנה 466: