קוטינה ואח' נ' חבש

מבוא

1. בפניי תביעה לפינוי דייר מוגן מדירה (להלן: "המושכר"), בבניין דירות המצוי ברח' טוטה 5 (להלן- "חוש טוטה") ברובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים וכן לתשלום חוב בגין דמי שכירות. על פי האמור בכתב התביעה, וכפי שעולה מהראיות, מצוי המושכר בבעלות ההקדש, התובע בתיק זה באמצעות המתוואלים שלו.

2. התובעים ביססו את תביעתם לפינוי הנתבעת מהמושכר על שתי עילות פינוי: האחת, עילת הנטישה; השנייה, אי תשלום דמי השכירות – לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").

3. בכתב התביעה פורט כי הנתבעת שכרה את המושכר בהתאם להסכם שכירות מיום 1.4.92, בתמורה לדמי שכירות שנתית בסכום של 120 דינר ירדני. נטען כי הנתבעת שילמה את דמי השכירות עד יום 31.3.95, ומאז נמנעה מלשלמם חרף פניות חוזרות ונשנות. רק ביום 2.2.11 העבירה הנתבעת לידי התובעים שיק בסכום של 11,000 ₪ בגין דמי השכירות. עוד נטען בכתב התביעה שהנתבעת אינה מתגוררת במושכר ואינה עושה בו כל שימוש מזה שנים.

4. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי היא שכרה את המושכר, הכולל חדר אחד ומטבח ושירותים משותפים, ביחד עם בעלה עוד בשנת 1978 ושילמה באותה עת דמי מפתח בסכום של 20,000 לירות ישראליות. כיון שבאותה עת לא כלל הסכם השכירות את שמה, אף שהייתה שוכרת יחד עם בעלה, נחתם בשנת 1991 הסכם שכירות חדש בינה לבין מר זוהיר קוטינה ומר מוחמד דאוד קוטינה המתוואלים של וואקף סלימאן מוחמד קוטינה. הנתבעת הוסיפה וטענה בכתב ההגנה כי היא הקפידה לשלם את דמי השכירות במלואם ובמועדם, בהתאם לאמור בהסכם השכירות. לטענתה, של הנתבעת בין השנים 1995 ל- 2001 ניסתה להעביר את דמי השכירות אל המתוואלים, ואולם היא נתקלה בקשיים שונים. בתחילה ניסתה לשלם את דמי השכירות עד וכולל שנת 2011. לאחר מכן שילמה את דמי השכירות לשנים הבאות באמצעות הפקדה בבנק הדואר. עוד טענה שמצבו של המושכר היה רעוע, וכי היא פנתה מספר פעמים למשכיר על מנת שיבצע תיקונים במושכר, ולבסוף, לאחר שהתיקונים לא בוצעו, נאלצה לבצע את העבודות בעצמה. לטענתה מעולם לא נטשה את המושכר והיא מתגוררת בו עד היום.

5. אקדים ואציין כי לאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים מצאתי כי יש לקבל את התביעה ולהורות על פינויה של הנתבעת מהמושכר. כמו כן מצאתי להורות על פיצול סעדים כפי שהתבקש בכתב התביעה ובתצהירי עדות ראשית שהוגשו על ידי הנתבעים.

   תמצית טענות הצדדים

   טענות לנטישת המושכר

6. התובעים טענו בסיכומיהם כי הוכח מעל לכל ספק סביר שהנתבעת עזבה את המושכר, היא אינה מתגוררת בו אף לא עושה בו שימוש במשך שנים רבות. עוד נטען כי התובעת מחזיקה בשלושה בתים נוספים. לא זו בלבד שהיא נטשה את המושכר לפני שנים רבות, על פי עדותה אין בכוונתה לחזור ולהתגורר במושכר.

7. הנתבעת טענה מנגד כי הטענה לנטישת המושכר הינה טענת שווא, חסרת בסיס משפטי או עובדתי. לטענתה של הנתבעת, היא מעולם לא נטשה את המושכר ואין בכוונתה לנטוש אותו. לטענתה היה מצבו של המושכר רעוע ביותר במשך שנים, וחרף פניותיה למתוואלים על מנת שיתקנו את המושכר, הם סירבו לעשות כן. בשל מצבה הרעוע של התקרה דלפו מי הגשמים לדירה בכל עונות החורף. בשל סירובם של המתאוולים לבצע את התיקונים, נאלצה הנתבעת לבצע את התיקונים בעצמה. ביצוע העבודות חייב את הנתבעת לעזוב לעיתים את המושכר לתקופות שונות, ביחד עם בנותיה, עד סיום העבודות. עבודות השיפוץ ארכו שנים, הן כיון שמדובר בעבודות יסודיות, הן מאחר שלתובעת לא היה די כסף להשלימן. במהלך ביצוע העבודות התלוננה השכנה בפני העירייה על ביצוע העבודות, ובעקבות כך הוצא נגד הנתבעת צו הפסקת עבודה, אף נוהל נגדה הליך משפטי ארוך. זאת ועוד, הנתבעת נקלעה למחלוקות עם הקבלנים השונים שעמם התקשרה.

   טענות לאי תשלום דמי השכירות