ת"א 4909-00 מקרקעי ישראל נ' ס' ואח'

1.הבקשה שעומדת בפני היא בקשת הנתבעים לבטל פסק דין שניתן נגדם ביום 3/4/05.

הבקשה הוגשה ביום 10/2/15, כעשר שנים לאחר שניתן פסק הדין,יחד עם בקשה להאריך לנתבעים את המועד להגשתה.

מונחים בפני תגובת התובעת ותשובת הנתבעים והצדדים אף טענו בעל פה בדיון שהיה בפני ביום 5/7/15.

2.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בכל החומר שבתיק בית המשפט, ובכלל זה בכתב ההגנה שהגישה התובעת לתביעה שהגישו הנתבעים בבית המשפט המחוזי בחיפה (תיק 17062-08-14), הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

3.כאמור, פסק הדין ניתן כנגד הנתבעים כבר ביום 3/4/05, והוא ניתן עקב אי התייצבותם של הנתבעים לדיון.

בהתאם להוראות תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר המבקש, יש להגיש בתוך 30 יום מיום שנודע למבקש על פסק הדין שניתן נגדו. במקרה שבפני הוגשה הבקשה כמעט 10 שנים לאחר שניתן פסק הדין, ולא מצאתי בה או בבקשה שהוגשה להאריך את המועד להגשתה, טעמים שיצדיקו את האיחור הרב שבהגשת הבקשה.

4.למעשה, בבקשה להארכת המועד אין בכלל פירוט של טעמים שיצדיקו את הארכה. הבקשה להארכת המועד הינה למעשה העתק של הבקשה לביטול פסק הדין מבלי שהוספו בה נימוקים כלשהם לארכה המתבקשת.

5.מהבקשה עולה כי הנתבעים סבורים שכלל לא נדרשת להם ארכה להגשת הבקשה. זאת, משום שלטעמם כבר בפסק הדין קבע בית המשפט כי אם יגיעו הצדדים להסדר פשרה, יגישו בקשה לבטל את פסק הדין בכל הנוגע לשטח שלגביו הגיעו להסדר הפשרה. הנתבעים סבורים כי קיומו של תנאי זה בפסק הדין, והעובדה שלא נקצב לצדדים פרק זמן לביטול פסק הדין, מחייבים את המסקנה כי טרם חלף המועד להגשת בקשת הביטול.

אני דוחה טענה זו.