ת"א 4906-09

1.כללי

פסק דין בשתי תביעות נגדיות, אשר, אמנם, נועדה כל אחת מהן לסעד שהוגדר מעט אחרת, אך עניינן בגבולות החלקות שלטענת בעלי הדין, בבעלותם.

א.תביעת עליאן כלפי סלמן נועדה למתן צו מניעה קבוע, לפיו יאסר על סלמן, בהנחה שייעתר בית המשפט לטענותיו, להיכנס לחלקה שלטענת עליאן – בבעלותם. המדובר בחלקה המכונה על ידי ותיקי עיסאוויה כג'וסור עמירה והמצויה בבעלות המשפחה מזה שנים רבות: חלקה 7 בגוש טבעי 4.

ב.ומנגד, סלמן, שרכשו לטענתם כ-16 דונם בסמוך במסגרת שני הסכמים, הראשון בשנת 1986 והשני בשנת 1994; בבעלותם במקום תחנת דלק ומבנה מסחרי. תביעת סלמן נועדה לסילוק ידי עליאן מחלק מהקרקע שרכשו, ולדמי שימוש ראויים בשל השימוש שנעשה על ידי עליאן בחלק מהשטח. לדבריו, מקובל, כללית, לכנות את השטח שבבעלותם בכינוי "חבאיל אל ערב".

המקרקעין שבמחלוקת, המצויים בעיסאוויה, אינם מוסדרים, ובמוקד הדיון בנסיבות אלה, ביחס לכל אחד מבעלי הדין, השאלה האם בכוחו להניח תשתית ראייתית סבירה לזכויותיו בחלקה שלטענתו בבעלותו, לרבות ביחס לגבולותיה. ראיות בעלי הדין, בדבר זכויותיו של כל צד בחלקה שלטענתו, בבעלותו, מהווה לכל אחד מבעלי הדין אבן פינה לשאר טענותיו, באשר ברור על פני הדברים, שמי שאין בכוחו להוכיח את זכויותיו בחלקה שבמוקד טענותיו לא יוכל בהמשך לבקש ביחס אליה צו מניעה, צו לסילוק ידו של האחר, וגם עילות כספיות ביחס לחלקה שלא ניתן להוכיח את הזכויות בה, הינן, על פניהן, בעייתיות. תמונת המצב הראייתית לוטה בערפל סמיך. בית המשפט אף זימן ישיבת סיכומים שניה במטרה לנסות ולחדד את הדברים, אך גם לאחר זאת, נותר הערפל, שלא במהרה יתפוגג.

2.הליכים רלוונטיים קודמים: קשיים ראייתים בכל הכיוונים

בין סלמן לבין תושבים מעיסאוויה התנהלו כבר שלושה הליכים קודמים, ואולם לא היה בהם כדי להוביל לקביעות פוזיטיביות ממשיות ביחס לזכויות בקרקע בכלל, וביחס לגבולות בפרט.

א.בהליך הראשון [ת"א (מחוזי ירושלים) 666/90] נקט סלמן בהליך נגד עיזבון המנוח עודה עוואדללה דרבאס, מי שלטענתו מכר לו את החלקה. בהליך זה זכה סלמן ביום 11.7.1994 לפסק דין בהעדר הגנה מכב' הנשיא דאז השופט זיילר. על פי פסק הדין, חויבו הנתבעים דהתם להעביר לסלמן את החזקה בקרקע שתוחמה במפה ת/1.

ב.בשנת 2006 נקט סלמן בהליך שני כלפי תושבים אחרים מעיסאוויה [ת"א (שלום ירושלים) 7125/06] במגמה לקבל סעד מניעתי שיאפשר לו לשמור על זכויותיו. בית המשפט לא השתכנע שעלה בידי סלמן להניח תשתית סבירה לבקשתו, וכמעט המחזיק את המרובה אביא מדברי כב' השופט פיינברג, שבהחלטתו בבקשה למתן סעד זמני מיום 11.6.06 כתב כך: "המבקש [הכוונה לסלמן – א.ר.] לא צירף לבקשתו נסח טאבו או כל מסמך רשמי אחר המעיד על הימצאות השטח שהוא טוען לו בבעלותו [הכוונה לשטח של כ-16 דונם המצויים בחאביל אלערב – א.ר]. הוצג בפני פסק דין של בית המשפט המחוזי שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים בשנת 1994 בפני כב' השופט ו. זיילר (כתוארו דאז) לטובת המבקש, אליו צורפה מפה עם גבולות השונים מהגבולות שמופיעים במפה שצורפה לבקשה הנוכחית. המבקש טוען שמאז הוא רכש שטח נוסף, ולראיה הוא מפנה להסכם נספח ח' לבקשה. ואולם לנספח ח' לא צורף תשריט המתאר את גבולות השטח. כמו כן, אין כל אישור מגורם רשמי בדבר רכישת השטח הנוסף האמור" [ההדגשה שלי – א. ר.]. יתר על זאת, סיכם כבוד השופט את החלטתו בהערכתו, לפיה, כלשונו: "במקרה הנדון, לא זו בלבד שקיים ספק מתוך המסמכים שהמבקש מסתמך עליהם שהוא הבעלים של הקרקע, אלא שמאזן הראיות הלכאורי בשלב זה נוטה לטובתם של המשיבים".