ת"א 48937-02-15 רפת בערבה בע"מ נ' קיבוץ אילות

בהמשך להחלטה מיום 22/2/15, הגישה המבקשת הודעת הבהרה הן לעניין הסמכות המקומית והן לעניינים נוספים.

באשר לסמכות המקומית טענה המבקשת כי זו מסורה לבית משפט זה לנוכח הסיכום שהיה בין המבקשת לבין בא כוח המשיבה, לפיו התביעה תוגש לבית משפט זה במטרה לאחד אותה עם התביעה שבחדרה.

לא ברור הכיצד ניתן לאחד תביעה המתנהלת בבית משפט השלום בחדרה עם תביעה המוגשת לבית משפט מחוזי. עם זאת לא אתעכב על נושא זה ואותיר את ההכרעה בשאלת הסמכות המקומית לשלב מאוחר יותר, לאחר שהמשיב יגיש תגובתו ועמדתו ביחס לסוגיה זו, ובכלל.

מעיון בתביעה שביני וביני הוגשה, עולה כי במסגרתה עתרה המבקשת לסעד כספי על סך של 652,053 ₪, וזאת בגין פיקדון נטען לרמ"י. אין ספק כי סעד זה הינו בסמכות בית משפט השלום וממילא אין בינו ובין הסעד הזמני הנתבע ולא כלום. בד בבד עתרה המבקשת לסעדים נוספים, האחד הצהרתי לפיו הודעת העיכבון מטעם המשיב ניתנה שלא כדין, ועל כן היא בטלה או דינה להתבטל, צו המורה למשיב להחזיר לידי המבקשת את כל הציוד שבקרנטינה ובכלל זה גדרות, מכלאות, מסלולי בטון ועוד וכן סעד הצהרתי לפיו המשיבה אינה רשאית ואינה זכאית להשתמש, מכוח הודעת העיכבון בקרנטינה או בכל מתקן שבה, וכי במידה והיא עשתה שימוש כזה כי אז היא חייבת בתשלום דמי שימוש ראויים. בתביעה מציינת המבקשת כי שווי המטלטלין המעוכבים אצל המשיבה הוא מעל ל-7 מיליון ועל כן הסמכות לדון בתביעה היא לבית המשפט המחוזי.

עוד ביקשה בתביעה לאפשר לה לפצל סעדים בכך שיתאפשר לה לתבוע בהמשך במסגרת תביעה נפרדת פיצויים בגין נזקים שנגרמו לה.

בהודעת ההבהרה מציינת המבקשת בסעיף 10 כי הסעד הזמני המבוקש אינו לסילוק ידו של המשיב מהקרנטינה, אלא שהוא עוסק בנכסים של המבקשת המעוכבים תחת ידו של המשיב, כשלטענתה זכות עיכבון של המשיב, אף אם היא צודקת, דבר שהכחישה, לעולם אין בה כדי להקנות למשיב זכות שימוש בנכס המעוכב.

ועתה, בחזרה לבקשה הדחופה למתן צווים זמניים. בגדריה של זו נתבקשו שלושה סעדים זמניים – האחד האוסר על המשיב לעשות כל שימוש במתקנים שבקרנטינה לרבות בגדרות, מכלאות ועוד, להימנע מלהכניס בעלי חיים לתחום הקרנטינה, דבר המהווה שימוש במתקניה והציוד שבה, וצו עשה המורה למשיב להחזיר לידי המבקשת את כל הציוד שבקרנטינה.

יש לזכור כי על פי הבקשה, ההסכם בין המבקשת לבין המשיב בעניין הקרנטינה בהתאם לאופציה מומשה היה עד ליום 5/1/15. אמנם טוענת המבקשת כי הצדדים באו בדברים ביניהם והוסכם על הארכת החוזה לתקופה שמעבר, אך יחד עם זאת מציינת כי הסכם לא נחתם. ממילא המבקשת גם לא מציינת, על איזה תקופה נוספת דובר, והיא גם לא עותרת בתביעתה לסעד הצהרתי בדבר הסכמה כזו.

לא רק זאת, אלא שהמבקשת מציינת בבקשה כי פרק הזמן שהוסכם לגביו בעניין הארכת ההסכם אינו מהותי לעניין התביעה "שכן ההפרה הנטענת על ידי המשיב נוגעת לתקופת ההסכם המקורי קרי עד /5/15..." (סעיף 12).